7. איתקה*

יום שלישי 5/5/15 איזה תאריך מקסים ואני בטוחה שזוגות רבים בחרו להתחתן ביום זה. ואני בחרתי לי את יום השלישי הזה להתחיל בו את מסע הטיפולים הכימותרפיים שלי. אומרים שלישי פעמיים כי טוב, לא?! בפרק א' בספר בראשית נאמר על כל יום מימי הבריאה "כי טוב". ביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב. אחת על מלאכת השמיים והארץ והשנייה על עולם הצומח.‏ גם את מועד הבחירות לכנסת נהוג לקבוע ליום שלישי. ובכלל, יום שלישי נחשב במסורת היהודית כיום שיש בו מזל טוב במיוחד. ואם לא יועיל בטח לא יזיק.

מתעוררת מוקדם בבוקר ובטלפון כבר נאספות הודעות מחברים ששולחים לי חיבוקים, כוח ואיחולי הצלחה. נכנסת לחדר האמבטיה, מביטה במראה, מתבוננת בפני, בגבות שמעטרות את עיני ובשער ראשי. יודעת שאחרי הטיפול הכימותרפי אתחיל לאבד אותו וזה לא משמח את לבי. מתקלחת, מורחת את גופי בקרם לחות, מתבשמת, מתלבשת די חגיגי, נועלת נעליים גבוהות ותוהה האם יהיה לי כוח לשאת את רגלי בהן בגמר הטיפול, אבל מחליטה לא לוותר עליהן. חשוב לי להראות טוב. אוכלת עם רעואל ארוחת בוקר. וכל דבר שעושה תוהה איך אעשה מחר, האם יהיה בי הכוח? איך ארגיש אחרי הטיפול? ומרגיעה את עצמי שהכל יהיה טוב. גם אם יהיה קשה, בסוף יחלוף.

בשמונה וחצי יוצאים מהבית. קבעתי טיפול לשעה עשר וצריך לקחת בחשבון את הפקקים בשעות הבוקר בכניסה לתל אביב. אוספים בדרך את אורית, אחותי. לה כבר יש ניסיון בעניין, לצערי, ואני קצת חוששת שמחזירה אותה אחורה בזמן לימים הקשים של הטיפולים שלה. בדרך אורית שולפת מתיקה מתנה. אני שמחה, פותחת את האריזה ומגלה צמיד שעליו כתוב ״הכל אפשרי״. עונדת אותו על פרק ידי ומאמצת את צמד המילים האלה ויודעת שאלו פני הדברים מבחינתי.

מגיעים לאסותא בדיוק בזמן. צועדים בחנייה התת קרקעית לעבר המעלית ואני מהרהרת ותוהה איך ארגיש בדרך חזרה. המעלית עוצרת בקומה מינוס אחת, כמה צעדים ואנחנו במכון הכימותרפי. שקט ורגוע פה והפקידה מקבלת אותנו בחיוך. אני שוקעת בכורסא הכחולה בעמדה שיועדה לי. רעואל ואורית לצדי. ויודעת שהורי, ילדי, בני משפחתי וחברי חושבים עלי. 

אני מקבלת הדרכה מהאחות לגבי כל מה שהולכת לעבור. מקבלת הסבר על הטיפול התרופתי שצריכה להתחיל לקחת יום לפני הטיפול הכימותרפי ובמהלך שלושת הימים שאחריו. הטיפול כולל כדורים נגד בחילות, כדורים שיגנו על מערכת העיכול, סטרואידים וזריקה המעודדת ייצור תאי דם לבנים. כי הרי אחת הבעיות בכימותרפיה היא ירידה בספירת כדוריות הדם הלבנות וכתוצאה מכך ישנה החלשות של המערכת החיסונית וחשיפה לזיהומים ומחלות. כמו -כן, מבינה שלפני כל טיפול צריכה לעשות בדיקות דם כדי לראות שהערכים תקינים ויכולה לקבל את הטיפול הכימותרפי.

בנוסף, אני מקבלת הסבר על תופעות הלוואי השונות האפשריות מהחומרים שאקבל, טקסוטר וציטוקסן. והתופעות כה רבות. בחילות והקאות, יובש של העור, כתמים בעור, נשירת שיער כמובן מובטחת, חולשה ועייפות, פגיעה בציפורניים, אבל האחות מדגישה שניתן למרוח לק. כמה מרגיע. נימול בכפות ידיים ורגליים, כאבי שרירים ופרקים, עליה במשקל וצבירת נוזלים. לפחות למשמע תופעת לוואי זו אני מחייכת. לשמחתי עליה במשקל לא ממש מדאיגה אותי. והאחות מוסיפה,  תגובה אלרגית, פצעים בפה, דמעות, שלשולים, ירידה בספירת הדם, גודש באף והרגשת שפעת, טעם מתכתי בפה, הפרעה במחזור הווסת או הפסקתו. ואני שומעת את כל הרשימה הארוכה הזו ומנסה להרגיע את עצמי ואומרת בלבי שלא חייבת לחטוף את כל הטוב הזה ומנסה להתנתק ולא לחשוב על כל התופעות האלה. אתמודד עם מה שיהיה. כל דבר בזמנו.

האחות נותנת לי כדור נגד בחילות ומכינה את זרועי לקבלת החומרים. עוד מסבירה לי על תזונה נכונה ומדגישה את החשיבות של שתייה מרובה. בנוסף מסבירה שכדי למנוע נימול בקצות האצבעות כדאי לשים את כפות ידי וכפות רגלי בכפפות קרח בזמן הטיפול. ואני כמובן נעתרת. 

לקראת השעה שתיים עשרה בצהרי היום החומרים מתחילים לחלחל לתוך גופי. הצוואר התפוס שלי מתחיל להשתחרר. ירידת מתח גדולה. מרגישה רגיעה ושומרת על מצב רוח טוב, מדברת ומחייכת. זהו, אני בפנים. עשיתי צעד גדול ומשמעותי בתהליך הזה. ידי ורגלי צפונות בתוך כפפות קרח. הקור העז מציק אך מנסה להסיח את דעתי.

כשלוש שעות צפויה לשבת עם אינפוזיית החומרים האלו והשעה שעת צהריים. אורית יוצאת לקנות לנו אוכל וחוזרת עם סושי. יושבים שלשתינו ואוכלים סושי בזמן שאני עוברת טיפול כימותרפי והמראה הזה חריג, הזוי ומשעשע למדי. יש לי תאבון ומרגישה ממש טוב. מקבלת הודעות מחברים ובני משפחה ומעדכנת שמרגישה טוב ואפילו מצטלמת ושולחת תמונות עם חיוכים וסושי. הזמן חולף ובשעה שלוש בצהרי היום מסיימת את הטיפול. מרגישה ממש טוב! לא עייפה בכלל! רבע מהטיפול הכימותרפי מאחורי! הקלה גדולה!

קובעת תור לטיפול כימותרפי שני ביום שלישי בעוד שלשה שבועות בדיוק. יוצאים מהמכון הכימותרפי ואני מרגישה חזקה וזקופה. יוצאת מפה בדיוק כמו שנכנסתי וזה משמח אותי מאוד. נוסעים הביתה ואני שהכנתי את ילדי לאפשרות שאחזור תשושה ועייפה מאוד, שמחה שאני ממש לא. ילדי והורי מחכים לי בבית ואני נכנסת חייכנית וערנית ומפתיעה את כולם. אני לא עייפה ובעיקר מרגישה תחושת הקלה וסוג של ניצחון. היה זה צעד משמעותי ביותר והוא מאחורי. אני בבית ומרגישה טוב. בינתיים. מודעת לכך שתופעות הלוואי יגיעו בהמשך ואתגבר גם עליהן. צעד, צעד.

מרלן חברתי מגיעה לבקר ומביאה לי מיץ לימון סחוט טרי עם נענע ועשב לימון. צריכה לשתות הרבה נוזלים כדי לסלק את הרעלים שחלחלו היום לתוך גופי וממש נכנסת למשטר שתייה. צריכה לשתות לפחות עשר כוסות נוזלים ביום.

אני מרגישה מעולה ומחכה לראות מתי תבוא הנפילה. ישנה טוב בלילה, מתעוררת בבוקר, לוקחת את כל הכדורים, רעואל מפנק אותי ומכין לי ארוחת בוקר ויוצא לעבודה, ומכיוון שלא יודעת עדיין להעריך איך ארגיש במהלך היום, אמי מגיעה להיות אתי. במהלך הבוקר עידית חברתי מגיעה לבקר ומביאה לחם שאפתה ואנחנו מכניסות אותו לתנור לחימום קל והניחוח המפנק שלו ממלא את הבית וזה מנחם, משמח ונעים. מקפידה להנות מהדברים הכי קטנים. 

בצהריים אבי מגיע ומסיע אותי למרפאה. הורי כל כך רוצים לעזור ונרתמים לכל משימה. אני אמורה לקבל את הזריקה שתעודד את יצור תאי הדם הלבנים. עירית, האחות, מקסימה ורגישה מדריכה אותי ובנוכחותה אני מזריקה לעצמי את הזריקה כדי שבפעמים הבאות אעשה זאת לבד בבית. רוצה להיות עצמאית ולא להיות תלויה באיש. מה שיכולה לעשות לבד, מבחינתי עדיף.

בערב הילדים יוצאים לחגוג את ל״ג בעומר סביב המדורות ואני בבית. לא מעוניינת לחשוף את עצמי לעשן. המערכת החיסונית שלי תתחיל להיחלש בעקבות הטיפולים ויודעת שצריכה לשמור על עצמי.

חולף לו יום ואני מרגישה ממש טוב. אמנם עייפה יותר אבל בהחלט במידה סבירה. אמי מגיעה ומופתעת לראות אותי תולה כביסה. מרגישה שכל עוד יכולה, רוצה לעשות. ושוב דן בנסיעת עבודה לאתיופיה, מספר על מדבר דאלול ושולח תמונות. ובתמונות נביעות מים רותחים וגבישי מינרלים בצבעי לבן, צהוב וכתום עז. ואני מתבוננת בתמונות המדהימות ובצבעים החמים והעזים ומתכננת ליצור מהתמונות קולאז׳. חשוב לי להיות עסוקה ולא לשקוע במחשבות שיכלו את הכוחות שבי. 

מגיע יום שישי, היום האחרון בו נוטלת כדורים ומחכה לראות איך ארגיש בימים הקרובים. מרגישה עייפות ומקפידה לנוח. בשבת מיכל ודן באים לבקר וזה משמח ונעים אך אני מרגישה שנחלשת. תחושה שעד עתה הכדורים החזיקו אותי ובלעדיהם מאבדת כוח. יודעת שתהיה איזושהי מחזוריות בתחושות שמרגישה בהתאם לימי הטיפול. לומדת להכיר את גופי במצב החדש הזה שנוצר. מקשיבה לו. לא נלחמת בו. המסע החל וצפויות בו עליות ומורדות ואני זורמת ונהנית מהיש ולא חושבת על האין והחסר.

בשבת בלילה מתקשה להירדם. הגוף כואב ועייף. לפנות בוקר מחליטה לקחת כדור משכך כאבים. ובבוקר ההרגשה משתפרת. מקבלת הודעה מדפי חברתי שדואגת לשלומי ואני כבר מרגישה טוב יותר. ומכיוון שלא ישנה טוב בלילות משלימה קצת שעות שינה בבקרים. זורמת עם מה שמרגישה. זו המציאות של חיי כרגע ואני בהשלמה. 

ונזכרת בשיר ששלחה לי אורית, אחותי, לפני שבועיים, ״איתקה״. ומבינה שזהו מסע ארוך, שופע הרפתקאות, מחשבות, קשיים, חיוכים ושמחה ולא מעט למידה. ונכון שרוצה להגיע כבר לסוף המסע אבל מבינה שההתנהלות שלי בדרך היא שחשובה. ובזכות האנשים הנפלאים שמקיפים אותי, משפחתי וחברי הכל אפשרי. וזו רק תחנה בזמן.

איתקה

קונסטנדינוס קוואפיס

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
[1911]

*איתקה הוא אי יווני סמוך לחוף יוון. האי מוכר במיתולוגיה היוונית כמקום בו מַלָך אודיסאוס, גיבור האפוס האודיסאה. המילה היוונית אית'י (ithy), פירושה עליז.

6. דרך

יום רודף לו יום ולילה רודף לילה, לעתים מתקשה להירדם ולעתים מתקשה להתעורר. עבר יותר מחודש מאז הניתוח ועדיין לא ברור איזה טיפול צריכה לעבור. לא ברורה הדרך בה צריכה לצעוד. מרגישה שלא יכולה לשאת עוד את ההמתנה הזאת.

מתקשרים מאסותא וקובעים לי תור לאונקולוגית. הגיעו תשובות האונקו-טייפ שיגאלו אותי מאי הוודאות. מגיעים לאסותא, שוב למכון האונקולוגי. אחרי המתנה קצרה נכנסים לפגישה עם האונקולוגית. לפניה מונח דף ועוד לפני שהיא מתחילה לדבר עיני משוטטות על פני הדף. דף תשובת האונקו-טייפ. עיני תרות אחרי מספר, RS Recurrence score, המתאים לאחוז הסיכון לחזרה של המחלה ללא טיפול כימותרפי. 

המספר על הדף 32 כתוב בגדול מוקף בעיגול, אי אפשר לפספס. ואני יודעת משיטוט קצר באינטרנט מה משמעותו של המספר הזה ואני מרגישה שגופי צונח מעט לתוך הכיסא. תחושת כבדות מציפה אותי ואני מנסה להזדקף. כל כך קיוויתי לראות מספר קטן יותר.

והאונקולוגית מסבירה מה משמעות תוצאות הבדיקה ואני מנסה להיות קשובה להסברים אבל בראשי כבר מתחילה לחשוב איך עוברת את השלבים הבאים בדרך. הגרפים על הדף מראים היטב שכימותרפיה תקטין את הסיכויים להישנות המחלה. מבחינת האונקולוגית הכימותרפיה הכרחית. וגם מבחינתי עדיף ללכת על בטוח עד כמה שאפשר ואני מאמינה שזו הדרך הנכונה. אין מנוס מכימותרפיה!

האונקולוגית מסבירה שעלי לעבור בסך הכל ארבעה טיפולים כימותרפיים. כל שלושה שבועות טיפול. מספרת שלחומרים שיחלחלו לתוך גופי קוראים טקסוטר וציטוקסן (TC), ובאוזני השמות האלה נשמעים כמו רעלים. עוד אומרת שהטיפול ילווה בחולשה ועייפות כבדים עד כשבוע אחרי הטיפול. להגדרתה זה טיפול חזק אך הטוב ביותר. היא מוסיפה שהשער ינשור, יכולים להופיע כתמים על הציפורניים, יכולה לחוש נימול בקצות האצבעות ושלל תופעות אחרות.

ואני מנסה להיות קשובה לכל פיסת מידע אבל הראש הפרקטי שלי חושב קדימה. העייפות והחולשה לא מטרידים אותי עכשיו. מה עושים כשעייפים? נחים! מה שכן מטריד ובגדול הוא עניין הקרחת. ובטוחה שקרחת לא תחמיא כלל וכלל למבנה פני הארוך וזה בלשון המעטה.

האונקולוגית מוסיפה שבתום הכימותרפיה אצטרך לעבור סדרה של 25 הקרנות, חמישה ימים בשבוע, במשך חמישה שבועות ולבסוף אקבל גם טיפול תרופתי. דרך ארוכה לעבור אבל אני עובדת בשלבים, בצעדים קטנים וזה מן הסתם עוזר לי לשלוט בעניינים.

אחרי זמן קצר הרופאה מסיימת את ההסברים, מסתכלת עלי ושואלת האם יש לי שאלות ואני שלא מאבדת את העשתונות מחייכת ושואלת ״איפה קונים פאה שווה?״ זה הדבר היחיד שמעסיק אותי ברגע זה ובטוחה שעם כל השאר אסתדר. פרקטית. זו המשוכה שצריכה לעבור כרגע. הרופאה מחייכת ואומרת שהפקידה תיתן לי רשימה מסודרת של חנויות.

יוצאים למשרד, אני מתיישבת מול הפקידה, מפוקסת לגמרי במטרה ומבקשת את הרשימה, רשימת חנויות הפאות. בלי להסס. הרשימה בידי, רעד קל עובר בגופי. הפקידה לוקחת אותנו למכון הכימותרפיה שעד עתה חלפתי על פניו כל פעם בדרכי מהמעלית לחדרה של האונקולוגית והפעם אני חוצה את הסף ונכנסת לחלל גדול ושקט עם עמדות טיפול כשבכל עמדה כורסא כחולה ובמרכזו של החלל דלפק עגול. אני ניגשת לפקידה וזו עם חיוך נעים על הפנים שואלת מתי ארצה להתחיל וקובעת לי תור ליום שלישי בשבוע הבא. כאן לא צריך לבקש תור דחוף! פשוט מקבלים!

ורעואל שואל מה רוצה לעשות עכשיו ולי זה מאוד ברור. מסתכלת על הרשימה שבידי, מצביעה על השם הראשון ברשימה ״רבקה זהבי״ ואומרת לרעואל שנוסעים עכשיו להזמין פאה. רעואל שואל אם אני בטוחה שרוצה לעשות זאת כבר עכשיו ואני בטוחה שרוצה לעשות וי (v) על המשימה הזאת שעומדת כרגע בראש סדר העדיפויות. זה צעד מאוד חשוב עבורי בדרך שעוברת. משוכה שחייבת לעבור עכשיו. וברגע שאעבור אותה ארגיש מוכנה לקראת השלבים הבאים.

נוסעים לרמת גן לחנות הפאות וראשי עסוק אך ורק בזה. מגיעים, מחנים את האוטו בחנייה ממש ליד החנות ונכנסים. השעה כבר ארבע וחצי, סוף היום במושגים של חנות הפאות. פונה לפקידה ומסבירה בלי להתבלבל שיש לי סרטן שד וצריכה פאה. לפני שמספיקה לסיים את המשפט ניגש אלי בחור עם חיוך נעים ורגיש על הפנים ואומר ששמו אמיר והוא בעל החנות. אומרת לו בחיוך שצריכה פאה. והוא שואל בחיוך ״למי? לך או לבעלך?״ את ראשו של רעואל מעטרת קרחת כבר שנים רבות. אני מחייכת ואומרת שיש לי סרטן שד. ומשתפת שאת הטיפול הכימותרפי הראשון עוברת בשבוע הבא.

אמיר מסביר לי על הסוגים השונים של הפאות, שיער סינתטי, שיער טבעי, מחירים שונים, ואני בטוחה בעצמי ומבקשת פאה משער טבעי, הכי יפה שיש. לא מתכוונת לחסוך שקל ברגע הזה!!! רוצה להראות טוב!

בחורה שעובדת בחנות מראה לי שלוש פאות ולהפתעתי אחת יותר יפה מהשנייה. היא מסייעת לי למדוד אותן על ראשי. אחת ממש דומה לתספורת שלי ואני ממש מרוצה, צוחקת ומחייכת. ואמיר בעדינות רבה מסביר שהשער יתחיל לנשור כשבוע עד עשרה ימים ממועד הטיפול הכימותרפי הראשון. ושכדאי כעבור שבועיים להגיע לגלח את השער ולהתאים את הפאה. וזאת על מנת שלא אמצא את עצמי עם שיער דליל מאוד על הראש. אמיר ברגישות גדולה אומר שאני לא חייבת להחליט עכשיו איזו פאה רוצה ושיש לי עוד זמן ויכולה לנסוע הביתה ולחשוב על זה. אבל אני החלטית לגמרי, צריכה לסמן וי ברשימת המטלות שלי, אין שום סיבה לדחות את קבלת ההחלטה. ואני בוחרת פאה ואפילו מצלמים את הגוונים שעל ראשי על מנת לקשט את הפאה באותם גוונים כדי שתראה בדיוק כמו שערי. 

זהו, יוצאת מהחנות בתחושת הקלה ובהרגשה טובה. הזמנתי פאה ממש יפה, משער טבעי אירופאי, נראית בדיוק כמו השער שלי, גם מבחינת התספורת וגם מבחינת הגוון. מעולם לא הוצאתי סכום כה גבוה בכזאת מהירות, בלי התלבטות ובלי סקר שוק ואני מרוצה. יכולה לעשות וי על עוד משימה. ואני מרגישה לגמרי רגועה ומוכנה לשלב הבא במסע. מרגישה שבכל הכאוס הזה והסיטואציה שנשאבתי לתוכה לא מרצון אני איכשהו מצליחה לשלוט, לנהל ואולי במידה מסויימת לקבוע את קצב ההתנהלות.

חולפים יומיים ואנו נוסעים לתל השומר להיפגש עם אונקולוגית נוספת לקבלת חוות דעת נוספת. לא מצפה להפתעות והרי גם הזמנתי כבר פאה אבל בכל זאת לא יזיק לשמוע חוות דעת נוספת. ולשמחתי האונקולוגית ממליצה על אותו הטיפול בדיוק. אומרת שהטיפול אגרסיבי אבל הטוב ביותר. לשמחתי אין חילוקי דעות. יש הסכמה והדבר בהחלט נותן ביטחון ומבחינתי זה מצוין ונותן אור ירוק להתקדם. במקביל אנחנו שולחים את כל תוצאות הבדיקות לאורלי, בת הדוד שלי שגרה בניו יורק. חמתה היא חוקרת בתחום הסרטן. גם ממנה אני מקבלת חיזוק שזהו הטיפול הנכון.

יוצאים מהאונקולוגית בתל השומר ונוסעים לטיילת בתל אביב. מרגישה שחייבת לראות את הים. לים תמיד היתה השפעה מרגיעה מבחינתי ויודעת שאוכל לשאוב קצת שקט נפשי מהתבוננות בו. עוד פחות משבוע אעבור טיפול כימותרפי ראשון ולא יודעת איך יראו חיי אחרי ואיך ארגיש. נוטה להאמין שאהיה בסדר אבל רוצה לשבת בים. יושבים ב׳ללה לנד׳ וכמה סמלי השם. מרגישה שחיה בסרט. שעת שקיעה והשמיים בוערים בצבעי כתום, צהוב וורוד. אורית, אחותי, ובועז, בעלה, מצטרפים אלינו ואני מסתכלת על הים נושמת עמוק ומנסה לנצור את הרגע. 

למרות שזה לא ממש משמח ואולי מאכזב ולא מה שקיווינו אני מרוצה שיש דרך ואוכל להתחיל לצעוד בה. אין ספק שבראש עוברות כל מיני מחשבות אבל לא נותנת לעצמי לשקוע. רוצה כבר להתחיל, מאמינה שיהיה טוב בסוף. אני לא במתח לקראת הכימותרפיה. אולי עוד יגיע המתח. כרגע אני בעיקר רוצה להתחיל לצעוד בדרך כדי לראות את האור בקצה המנהרה. לשמחתי אני די רגועה ויודעת שאם יש שמץ של ספק עדיף מבחינתי ללכת עד הסוף ולא לקחת סיכון. ואני סופרת את מספר השבועות ויודעת שלפני יום הולדתי ב-11 ביולי אסיים את הטיפולים הכימותרפיים. יודעת שמה שלא יהיה הזמן יעבור. 

ביום שישי אוכלים ארוחת ערב אצל ההורים שלי ובשבת מתארחים אצל ההורים של רעואל. בשבת בערב שותים קפה אצל חברים, בראשון בבוקר חברה מבקרת אותי, תחושה של מסיבת סיום. תקופה חולפת ואחרת, שונה, בלתי מוכרת עומדת בפתח. אורלי שולחת לי תמונות מניו יורק הפורחת באביב בשלל צבעים ואמנם הייתי בניו יורק בסתיו האחרון אך הכל נראה כל כך רחוק. הרבה קרה מאז. ודן חבר שלנו שולח תמונות מנסיעת עבודה לאתיופיה וג׳יבוטי, תמונות מקסימות מעולם אחר ושונה, תמונות של ילדים מחייכים, ים, מדבר של מלח. והכל כל כך משמח ונעים. נהנית מהדברים הכי קטנים. 

יום לפני הטיפול הכימותרפי הראשון ואני עצובה מעט אך מנסה להיות עסוקה. מעצבת הזמנה לטקס שבועות במושב ויוצאת לשיחת הורים עם המורה של יובל. ואני מוקפת בחברים ובני משפחה תומכים שרק רוצים לעזור ולסייע. אני מקבלת שיחות טלפון וכולם דואגים לי, מרעיפים אהבה ומאחלים בהצלחה וזה נעים ונותן המון כח. ויודעת שיש לי שותף לדרך שיכולה לסמוך עליו שיהיה שם בשבילי, רעואל. 

מחר עוברת את הטיפול הכימותרפי הראשון ומרגישה ויודעת שהדרך אולי תהיה ארוכה אבל אני הולכת לעבור אותה באופן שבחרתי לי. ממשיכה להיות אופטימית ולחייך, ושואבת כח מכל שיחת טלפון, הודעה או ביקור ובלילה וזה לא ממש מפתיע הצוואר תפוס ומתקשה להירדם. מה טומן בחובו היום הבא? אין איש יודע.

דרכנו 

שרית וינו אלעד וחני פירסטנברג

מילים: יענקל'ה רוטבליט

לחן: יזהר אשדות

ביצוע נוסף לשיר דני בסן

אור הנר נמהל באור הירח

על הכר שיערך שפוך

בחלון צמרת עץ פורח

והשקט חזר, רואים לפי החיוך

סערה היתה, הנה חלפה לה

ופנייך שוב רוגעות כפני הים

עם האור נוסיף ללכת הלאה

עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם

לא קלה היא, לא קלה דרכנו

ועינייך לפעמים כה נוגות

עוד שדות פורחים יש לפנינו

עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות

רסיסים של אור בדמעותייך

וחיוך שוב מגשש דרכו אלי

כל הטוב עודנו לפנייך

שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי

עוד מעט יתם הנר לגווע

עוד מעט יובס השקט המבורך

המולת היום תתחיל לבקוע

לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך

לא קלה היא, לא קלה דרכנו...

להאזנה לשיר לחץ כאן

5. אביב

חלפו שבועיים מיום הניתוח. בחמש אחה״צ מתקשרת הפקידה של הכירורג שניתח אותי ובלי יותר מדי גינונים אומרת שהגיעו תוצאות הפתולוגיה של הגידול ושואלת אם אוכל להגיע עוד הערב לפגישה עם הכירורג. עושה רושם שבמצבי השאלה רטורית וברור מן הסתם שיכולה. קובעת איתה לשמונה וחצי בערב. 

נוסעים שוב לאסותא ברמת החייל. רעואל ואני. מצד אחד, תחושה של התקדמות ומצד שני כבדות ועצבות.

יש איחור מטורף ואנחנו יושבים בחדר ההמתנה וגם אני הסבלנית מאבדת את סבלנותי. נכנסים בסופו של דבר בעשר וחצי לחדרו של הכירורג. הוא שואל לשלומי ואני עונה ״טוב ויהיה עוד יותר טוב״. מחשבה יוצרת מציאות, לא?! הוא מסתכל בחיוך ובודק את השד. הוא מרוצה מאוד מעבודתו ואכן החתך קטן ביותר, כמעט ולא מורגש. הוא מביט בניירת שלפניו ואומר שהגידול, 9 מ״מ גודלו, הוצא במלואו ושבלוטות הלימפה נקיות ואלה הרי חדשות מצויינות. אבל לא היחידות. הוא מסביר לנו את תוצאות בדיקת הרצפטורים והשלכותיה. התוצאות הן אסטרוגן חיובי, פרוגסטרון שלילי ו-Her 2-2 ומכיוון ש-2 אינה תשובה מובהקת ישלח הגידול לבדיקה נוספת, בדיקת FISH. ולכן, יש להמתין לתשובת הבדיקה כדי לדעת איזה טיפולים אצטרך לעבור. שוב עמימות וסימני שאלה ואני כל כל רציתי לצאת לדרך כלשהי עם סימן קריאה. וכמו שאומר הכירורג צריך להמתין לתשובת הדג. חוש הומור אף פעם לא הזיק לאף אחד ואני מחייכת קלות. אף פעם לא חיבבתי בעלי-חיים יותר מדי.

השעה כבר 23:00 ואנחנו יוצאים מן החדר לא ממש מעודדים ואפילו קצת שפופים. אני מתחילה להבין שהגידול היה אמנם קטן והוצא במלואו אבל מאפייניו לא משהו בלשון המעטה והם שיקבעו אם אצטרך לעבור כימותרפיה. ומכיוון שארוחת ערב עדיין לא אכלנו מחליטים להיכנס לאחת המסעדות ברחוב. הבטחתי לעצמי שבכל הגעה לאסותא אני מפנקת את עצמי במסעדה. יושבים לאכול ואני מקבלת הודעות מחברים ובני משפחה שרוצים לדעת מה ממצאי הבדיקה ואני קצת מאוכזבת שאין לי תשובות חד משמעיות לספק להם. אני יודעת ששוב אני מעציבה ומדאיגה אותם.

הכאבים בבית השחי, מקום הוצאת הבלוטות, במגמת שיפור ואני מרגישה די טוב אבל גם קצת מדוכדכת. כשילדי היו קטנים וגם היום מנסה ללמדם שהסבלנות הרבה פעמים משתלמת, האמנם?! צריכה שוב להמתין כשבוע עד אשר יגיעו תוצאות הבדיקה. ההמתנות האלה מורטות עצבים והן תופסות אותי בעונה שאני הכי אוהבת, האביב, וחג הפסח בפתח. את ערב פסח חוגגים אצל אבא של בועז, גיסי, ואני באמת שמחה, מחייכת ומסתכלת על חצי הכוס המלאה ולא נותנת לשום יאוש לזחול לחיי. אני מקבלת מחמאות ואומרים שנראית מעולה! המראה המחויך שלי מפתיע אנשים, בכל זאת חולת סרטן. אני חיה את הרגע, נהנית ממנו ומנסה לא לחשוב יותר מדי.  

ואחרי החג מגיעות תוצאות בדיקת ה-FISH ועושה רושם טובות. אין הוכחה ל-Her 2 ולא אצטרך לקבל טיפול ל-Her-2. אלה באמת בשורות משמחות ואני מעודדת אבל בלבי מרגישה שזה לא סוף הסיפור. חברה אומרת לי שניצלתי מכימו אך בלבי לא מרגישה כך ולמרות זאת אני די רגועה. מה שיגידו יגידו. ברור שאשמח לעבור זאת בקלילות, וברור שצורך בכימותרפיה יביא עמו אכזבה. הקרנות בלבד ללא כימותרפיה זו אופרה שונה לגמרי, אך אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. רוצה להתחיל בטיפול מה שלא יהיה. יש לי תור בעוד כשבוע לאונקולוגית והיא בעצם אמורה להחליט איזה טיפולים אעבור.

ובינתיים החיים ממשיכים ומעיין ואני נוסעות בחופשת פסח לקרקס מדרנו ונהנות מכל רגע. ונוסעת לרהט לפתיחה חגיגית של חדר כושר לנשים שהקימה ג׳ודי, אשתו של דוד שלי. ופוגשת שם את שרי שגם היא חלתה בסרטן שד והיא אחרי מחייכת ואופטימית. כי אין לנו דרך אחרת. וחוגגים יום הולדת לגל בארוחה משפחתית במסעדה והולכים עם הילדים לסרט, מבקרים חברים, מארחים ורואים את המחזמר שיער בתיאטרון הקאמרי. ואני כמה מפתיע מצליחה לשמור על שפיות. החיים שלי בעצם בהמתנה. ואני מחכה למוצא פיה של האונקולוגית.

מגיעים בצהרי יום לפגישה עם האונקולוגית באסותא. היא נעימה ומחייכת אך מסבירה שלמרות שהגידול קטן חלוקת התאים בו הייתה מהירה ושהיא מעוניינת לשלוח את הגידול לבדיקה נוספת, בדיקת אונקו-טייפ, והפעם לארה״ב. בדיקה שתבחן את הסיכויים להישנות הגידול. ורק אז תקבע אם יש צורך בכימותרפיה. מה שאומר, עוד שלשה שבועות של המתנה מורטת עצבים. ויודעת שאין לי ברירה וצריכה להתאזר בסבלנות, להיות אופטימית, לחשוב רק טוב, לחיות את הרגע ולהנות. אני סומכת על הרופאה ויודעת שהיא רוצה שאקבל את הטיפול הכי נכון לאור הנתונים.

בינתיים, שוב אני משתדלת להיות עסוקה כמה שאפשר כדי למנוע אפשרות שחרדה תשתחל לחיי. קשה להסיח את הדעת. בראשי עוברים שני תסריטים. תסריט אחד של הקרנות בלבד, התסריט הקליל ותסריט שני, כימותרפיה והקרנות, התסריט הארוך, הכבד והעצוב. ואני יודעת שאין לי שליטה על התוצאות ובאמת שאחרי כל ההמתנה הארוכה הזאת אני רק רוצה להתחיל. להתחיל לעשות כדי להתקדם. להתקדם כדי להגיע ליעד. להיות בריאה. אבל בעצם אני מזכירה לעצמי שאני בריאה. הטיפולים בסופו של דבר הם למניעת הישנות המחלה.

ומצב הרוח שלי הוא בערך כמו מצב הרוח במדינה בימים שבין יום השואה ליום העצמאות, כשבתווך יום הזיכרון לחללי צה״ל. ימים קשים ועצובים, אך גם ימים של תקווה ואמונה. ביום השואה סבתא סוניה מדליקה נר בטקס במושב ביחד עם מעיין. רעואל ואני נוסעים לגבעת תום ותומר בנגבה. כבר שנים שרוצה לבקר פה והזמן הזה בשנה אין מתאים ממנו. תום כיתאין ותומר קידר נהרגו באסון המסוקים והגבעה מהווה גן בוטני לצמחי ארץ ישראל ואתר הנצחה ל-73 נספי אסון המסוקים. הגבעה פורחת בפריחה ארץ ישראלית יפיפייה. המקום מרגש ומכבד את זכר הנופלים. וביום הזיכרון לחללי צה״ל אנחנו עולים להר הרצל כמדי שנה. חבר של רעואל, אמיר זידנר, נהרג בלבנון ב-1988. בן 19. אנחנו נפגשים עם משפחתו וחבריו. משפחתו משפחה חזקה ואופטימית. אנשים מקסימים מעוררי השראה. עם חיוך על הפנים. ואני מהיום שהכרתי אותם מעריכה מאוד את החוזק הנפשי שלהם ובעצם שואבת מהם כוח ורואה בהם מודל להתמודדות עם הנורא מכל.

ובערב יום העצמאות השכבה של יובל מארגנת הופעה, מצעד דגלנים, ואני שלמדתי עיצוב גרפי לפני כשנתיים מעצבת את ההזמנה לאירוע. העיקר להיות עסוקה. וביום החג מתארחים אצל אורית, אחותי, ואני אחראית על הכנת הקינוחים. כואב לי הצוואר נורא. אני מתעטפת בצעיף. המתח הכריע אותי. אני יודעת שהכאב הפיזי נובע מהלחץ הנפשי בו אני נמצאת. אני מתפקדת כרגיל אך בפנים מתחוללת כנראה סערה. ומזג האוויר מתאים עצמו לתחושותיי ולמרות שהאביב כבר כאן יורד לו גשם בצהרי היום. ואני נזכרת במגנט שקניתי בניו יורק שעליו כתוב:

.Life isn't about waiting for the storm to pass

...It's about learning how to dance in the rain

ואני כל כך אוהבת אביב.

שאריות של החיים

הפרויקט של עידן רייכל

מילים ולחן: עידן רייכל

מה הזמן מסמן לי

זה הכל שאריות של החיים

ולחיות את הרגע 

להתחיל לאסוף את השברים 

אולי אצא יותר

אתחיל קצת למהר

להתחיל להסתדר

ולעשות קצת רעש

אולי מקום אחר

מקום יותר בוער

להתחיל קצת לקלקל

ולתקן עוד פעם

להאזנה לשיר לחץ כאן

4. בחירות

יוצאים מהבית בצהרי היום. בחרתי לבצע את הניתוח באסותא ברמת החייל. המקום שונה במראה מבית חולים, משרה אווירה נעימה ורחוב הברזל הרי עמוס במסעדות מצוינות. ואני הלוא בחרתי בחירה מודעת להפוך את הלימון ללימונדה. הניתוח מתוכנן לשעת ערב. תחושת השלמה. נושמת עמוקות ומנסה להיות רגועה. בחרתי בכירורג שינתח אותי וסומכת עליו שיעשה את העבודה. ההורים שלי יהיו עם הילדים הלילה ורעואל יבלה איתי.

מגיעים לאסותא בארבע אחר הצהריים. אחרי קבלה, ניירת ותשלום עולה לבצע סימון שד ומיפוי בלוטות. אלו פרוצדורות שבדרך כלל נעשות יום לפני הניתוח אך בגלל שבחרתי לבצע את הניתוח כמה שיותר מהר היום הזה יהיה יום לימודים ארוך אבל מבחינתי עדיף כך.

בעודי ממתינה מגיעה אורית, אחותי, לתמיכה וחיבוק, בשבילי וגם בשביל רעואל שלא יהיה לבד בחדר ההמתנה בעודי עוברת את הניתוח. ממש תחושת דז׳ה וו ( Deja vu ), גם אני ביליתי עם בועז בעלה כשהיא עברה את הניתוח להוצאת הגידול בשד לפני כ-11 שנים. ללא ספק מוזר ולא יאומן ואני יודעת שלא פשוט לה לעמוד שוב מול הסרטן. והיא מביאה לי מלאכית קטנה שתשמור עלי ושלט שעליו כתוב:

Happiness

is not a destination

It is a way of life

נשמע קלישאתי לגמרי ואולי דביק במקצת אבל כ״כ נכון! אנחנו תמיד חושבים שאם נשיג משהו שמאוד משתוקקים לו נהיה מאושרים ואז כשמשיגים את היעד אולי מאושרים באופן רגעי אך כבר שועטים ליעד הבא שיגרום לנו אושר. ואני מבינה שחייבת להתחיל למצוא את האושר בחיי, כל יום, ובדברים הכי קטנים.

הערב יורד ולאחר כל הפרוצדורות ועיכוב בשעת הניתוח עולים למחלקה לעוד קצת המתנה. ואני בצום כבר שעות ארוכות אך למי בכלל יש תאבון?!

בשעה 23:00 נכנסת לחדר הניתוח.  החדר קר, מה קר?! קפוא! רעד עובר בגופי ולא ברור לי אם באמת קר פה או שזאת רק התחושה הסובייקטיבית שלי לאור המצב. האחות מניחה עלי שמיכה חמה, אומרת לי לילה טוב, חומרי ההרדמה עושים את עבודתם ואני נרדמת. אחרי כשעה שומעת באזני את המילים בוקר טוב ומבינה מייד שהניתוח מאחורי. הניתוח עבר בהצלחה. הכירורג מרוצה ואומר שהגידול הוצא עם שוליים בריאים וכמו-כן, הוצאו שתי בלוטות לימפה לבדיקה.

כמעט שתיים לפנות בוקר ואני שוכבת בחדר פרטי במחלקה שקטה. רעואל יוצא ללוות את אורית שתסע הביתה. ואני שמתקשה להרדם שולחת הודעה לאורלי בת דודתי בניו יורק, היחידה שאני יכולה לתקשר אתה בשעה שכזו. כותבת לה שמרגישה טוב, אין כאבים ושמצב הרוח בסדר גמור. כותבת עוד ששמחה שהשלב הזה מאחורי. ומודה לה על הדאגה והיא שמחה כ״כ לשמוע ממני וכותבת שהעוצמות שבי נותנות לה כוח להתמודד מרחוק. והיא לא יודעת כמה שהיא מחזקת אותי בדאגה, באהבה ובפרגון שהיא מרעיפה עלי.

השעה שעת לילה מאוחרת ובעצם כבר שעת בוקר מוקדמת ואני מנסה להירדם. מדי פעם נכנסת אחות לוודא שאני בסדר. אני מצליחה לנמנם קלות. מתעוררת בבוקר בהרגשה טובה שהניתוח מאחורי. כל כך רציתי כבר להגיע לרגע הזה ואני מרגישה טוב. מחוייכת. מצטלמת ושולחת תמונה להורי ולבתי גל, תמונת הרגעה. חשה מעט כאבים בבית השחי, מקום הוצאת הבלוטות, מעט בחילה וסחרחורת אך אלה חולפים במהרה. עוד זמן קצר אקבל את מכתב השחרור ונוכל לחזור הביתה. בינתיים מקבלת שיחות טלפון ממשפחה וחברים ששמחים לשמוע את קולי והם לא מבינים עד כמה הם משמחים ומחזקים אותי.

יום בחירות היום ואני לא מוותרת על זכותי ואולי חובתי להצביע. וניגשת עם האינפוזיה שמחוברת לזרועי לקלפי שפתחו במחלקה לממש את זכותי. חוזרת לחדר ומקבלת הדרכה לתרגול לאחר ניתוח שד והוצאת בלוטות לימפה. תרגול שיאפשר לי להחזיר את יד ימין לכושר.

ובשעה 12:00 בצהרי היום מקבלת בחיוך את מכתב השחרור ושמחה כל כך לחזור הביתה. לילדים שלי ולהורי המודאגים. בדרכנו מאסותא רוצה לעבור בים. הים בשבילי מקור לשלווה ורוגע. שם תמיד מוצאת שקט נפשי. מרגישה קצת חולשה ועייפות שאופפים אותי ומסתפקת בנסיעה לאורך הטיילת. ואנחנו בדרך הביתה. הילדים בחופש, יום שבתון, יום בחירות, יום חגיגי משהו ואני חוזרת הביתה בחיוך גדול. בעצם סרטן אין לי כבר. הגידול הוצא בשלמותו !!!

מתקבלת בבית בשמחה וחיוכים על ידי ילדי והורי. מעיין וחברתה הכינו לכבודי עוגת שוקולד וזה מרגש ונעים. אני משדרת לכולם שמרגישה טוב ושבעצם הסרטן כבר לא בגופי, בוחרת להסתכל רק על חצי הכוס המלאה. והדבר מעודד את הורי המודאגים. האופטימיות שלי ללא ספק מחזקת אותם ועוזרת להם להתגבר על הפחדים.

ועכשיו כל שנותר הוא להמתין לתשובת הפתולוגיה של הגידול שתקבע בעצם איזה טיפול עוד צריכה לעבור. הקרנות זה ברור. סימן השאלה הוא לגבי הכימותרפיה. ואני יודעת שההבדל בטיפול ובהתמודדות עצום. צריכה סבלנות. ואני מזכירה לעצמי שכל יום מתקדמת צעד קטן וזה מרגיע ועוזר לא להילחץ ולא להיכנס לפאניקה.

צריכה בעצם להעביר שבועיים עד שיגיעו תוצאות הפתולוגיה של הגידול ובוחרת להתנהל כמעט כרגיל. לעבוד לא יכולה מן הסתם כי אני שיננית וכושרה של יד ימין נפגע. אז עושה שלוש פעמים ביום תרגילים ליד והכאבים סבירים. מצליחה אפילו לתלות כביסה אחרי שאחד מילדי מרים עבורי את סל הכביסה העמוס. זוכה לפטור מבישולים אבל כמובן שאף אחד לא נשאר רעב הודות לאמי, אחותי ובעלה ורעואל. זוכה למתנות ופינוקים ממשפחתי ובהתחשב בנסיבות יכולה להגיד שעוברים עלי ימים מתוחים אך נעימים.

יוצאת יום אחרי הניתוח לשמוע הרצאה במושב: ״להיות מבוגר משמעותי מצמיח״ ומבחינתי זה סוג של מסר שאני בוחרת להעביר לילדי. בוחרת להמשיך בחיי למרות הכל. חברים מהמושב מזמינים אותנו לארוחת ערב ביום שישי וחברים ממבשרת באים לבקר בשבת ומבחינתי זה הכי משמח. בוחרת לעשות ולהיות עם מי שנעים. משמח שחושבים עלי ודואגים לי. מצפים לראות אותי בפיג׳מה ואם לא פיג׳מה אז לפחות בטרנינג ולהפתעתם אני בג׳ינס, סוודר ומגפיים. בוחרת להתלבש ולהתאפר וזה עושה נהדר לנשמה. לא מתכוונת לשקוע במחשבות שיביאו לי אנרגיות שליליות, מחייכת מבפנים, חיוך אמיתי.

ובעוד שבוע אקבל את תשובת הפתולוגיה של הגידול שתקבע באיזה נתיב הולכת לצעוד בתקופה הקרובה.

ויודעת שאולי אתאכזב אבל לא אתן לשום תשובה להפיל אותי. יודעת שמה שלא יהיה יעבור. 

בימים שיעברו עלינו

הדס קליינמן ואביב בכר

מילים: צח דרורי, אביב בכר והדס קליינמן

לחן: אביב בכר

בימים שיעברו עלינו נדע לשאת יותר

עצבות רכה

והשמיים יחכו לנו עד שנבין

ובלילות נרוץ מתוך עצמנו

אל שדות ילדות, בארץ לא שבויה 

אתה המים המבקשים משיבולים לגדול

אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב 

כשהכאב כמו אבן שם

אני כמעט כבר מת מאהבה

השנים יכשילו את רגלינו,

אך לא ניפול, כמו אבן נעמוד 

מול כל סופות החול, השלג והאש

תמיד נדע לזכור שיעבור

אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב 

כשהכאב כמו אבן שם

אני כמעט כבר מת מאהבה

להאזנה לשיר לחץ כאן

3. מחר

צמרמורת אוחזת בגופי וידי קרות נורא. מתקשרת לרעואל בעלי ושולחת הודעה לאחותי כדי לעדכן על שיחת הטלפון עם שרון. לא מסוגלת ולא רוצה לדבר עם אף אחד. יש לי סרטן שד!!!

תחושה שהזמן עומדת מלכת. השעון בהפוגה. מסתכלת על המחר, כל יום צעד קטן לעבר המטרה ולא מתעסקת בשאלה למה זה קרה. חושבת על עשייה. מה צריכה לעשות ואיך.

משוחחת עם רעואל ומבטיחה שאעמוד בכל טיפול שיידרש אבל מבקשת שייקח ממני את כל ענייני הבירוקרטיה והניירת שגם ביום טוב אני לא סובלת אז על אחת כמה וכמה עכשיו. מבקשת שיקבע לי שני תורים, האחד לאונקולוגית, פרופ' בלה קאופמן, והשני לכירורג, פרופ' פפא, וכמובן כמה שיותר מהר. ואני יודעת שיש על מי לסמוך.

למחרת אנו כבר נפגשים עם האונקולוגית. היא נעימה ואופטימית וחושבת שבגלל שהגידול קטן יש אפשרות שלא יהיה צורך בכימותרפיה. נשמע מבטיח, ממש סרטן light. המלצתה פשוט ניתוח כמה שיותר מהר, לסלק את הגידול מגופי. אני מתחברת לגמרי לגישתה והיא מסייעת לנו לקבל תור מהיר לכירורג, כבר ביום ראשון.

חוזרת הביתה מהפגישה עם האונקולוגית ומחליטה לשתף את הילדים. מרגישה שלא יכולה עוד להסתובב עם המידע הזה בבטן בלי לשתף אותם. מרגישה שחשוב שידעו כבר עכשיו! אני מתחילה להיעלם מהבית לבדיקות, פגישות, ולא רוצה שישמעו את זה פתאום במקרה ממקור אחר. 

מזמינה אותם לשבת אתי ועם רעואל במטבח ואומרת שרוצה לספר להם משהו. הדרמטיות קצת מפתיעה אותם. מערכת היחסים שלנו עם הילדים פתוחה וגלויה וגם הפעם בוחרת להיות גלויה וכנה. מסבירה בשפה שגם מעיין בת ה-9.5 תבין. מסבירה שגדל לי בשד כמו כדור קטן שלא שייך וצריכה לעבור ניתוח כדי להסירו כי הוא לא בריא, אומרת שקוראים למחלה סרטן שד ושכנראה אצטרך לעבור עוד טיפולים וברגע שאדע איזה אשתף אותם. מזכירה להם שגם לאורית אחותי היה סרטן שד לפני כ-10 שנים והיא בריאה. אני מצליחה לחייך קלות והם לא שואלים הרבה. גל הבכורה בשיחה של שתינו לבד, מאוחר יותר, שואלת אם אהיה קרחת ואני אומרת שעדיין לא ברור בדיוק איזה טיפול אעבור ואעדכן אותה כשאדע.

אני מרגישה תחושת הקלה עצומה. הילדים יודעים ושמעו את זה ממני בצורה כנה וישירה. העברתי להם את המסר שיש דרך שעלי לעבור ושיש טיפול למחלה והם קיבלו זאת בהבנה. לא הייתי מסוגלת להמשיך ולהתנהל בבית מבלי לשתף אותם.

וכמובן שמספרת גם למשפחה ולחברים. לא פשוט להפוך אנשים לעצובים. לא פשוט לגרום לצמרמורת וזעה קרה שמתפשטת לה בגוף ואני נעתרת לבקשה לשמור על החיוך.

מרגישה שרוצה כבר לספר במרפאות השיניים בהן אני עובדת. מספרת שעשיתי ממוגרפיה שתוצאותיה לא ממש משמחות ורואה מולי איך הפנים נופלות. מנסה למזער את הנזקים ואומרת שהגידול קטן ושאולי לא אצטרך כימותרפיה בכלל. מנסה לעזור לכולם לעכל את הבשורה. סרטן היא אחרי הכל מילה מפחידה. והאמת שמדהימה גם את עצמי ועוברת את השיחות הללו בלי בכי ובלי דמעות.

יום רודף יום ומגיע יום שבת ויובל עולה לתורה. התרגשות גדולה ואני מחייכת ומאושרת. אנו מארחים משפחה וחברים בבית לארוחת צהריים ואני מרגישה מעולה ולשמחתי גם אומרים שנראית מעולה.

מגיע יום ראשון ובערב נפגשים עם הכירורג. הכירורג מחויך ומרגיע כמו האחרים ואומר שהגידול באמת קטן ויש סיכוי שאחרי הניתוח יסתפקו רק בהקרנות. אבל את זה ידעו אחרי שיקבלו את תשובות הפתולוגיה של הגידול. שואל אם אני לחוצה ומבטיח שהכול יהיה בסדר. ברגעים כאלה כל מילה שנאמרת חשובה, נשקלת ונמדדת. קובעים תור לניתוח שבוע לאחר מכן ביום שני. רוצה את הכל מהר עד כמה שאפשר. כאן ועכשיו. רק עשייה תקדם אותי לעבר המטרה - לחזור להיות בריאה!  

בשישי בצהריים מסיבת בר המצווה של יובל עם המשפחה והחברים. ואני שרוצה להיות במיטבי מפנקת את עצמי ואת בנותיי, גל ומעיין, ומזמינה הביתה מאפרת ומסרקת. אנשים מופתעים מאיך שאני נראית ומתפקדת ובטח חלקם חושב שאני בהכחשה או שהאסימון עוד לא נפל לי. אבל לא! מודעת לגמרי למציאות שנכפתה עלי אבל לא נותנת לה לנהל את חיי. אני קובעת את הטון ולא נופלת לתהום. אני זוכה לחיבוק אדיר מהמשפחה והחברים ואני מחייכת כמו שלא חייכתי מימיי.

בשבת בערב לא מוותרת ורעואל ואני יוצאים למסיבת פורים באינטל, מקום עבודתו של רעואל. האווירה שמחה ופורימית ולמרות שבטני מתהפכת לקראת יום שני פוגשים חברים, שותים, אוכלים, צוחקים ונהנים מהופעה מעולה של עילי בוטנר וילדי החוץ. הרי לשבת בבית בחושך עצובה לא יקדם אותי לעבר המטרה.

ובעוד יומיים הניתוח... וזה הרבה זמן למחשבות...

החיים שהיו לי בעצם עומדים מלכת. השלמתי את משימת בר המצווה של יובל ובהצלחה רבה ועכשיו פונה לדאוג לעצמי. ההכנות לניתוח כוללות בדיקות, צילומים, פגישה עם רופא מרדים, אחות ובעיקר הכנה נפשית שאני צועדת לקראת מחר חדש ושונה ובמקום לקטר עליו לחבק אותו ולנסות להנות ממנו. כן, לנסות להנות מההפוגה הזו שנכפתה עלי. אולי זה מה שנקרא לעשות מהלימון לימונדה. עוד לא בדיוק יודעת איך אבל יודעת שכך רוצה לנהוג.

יודעת דבר אחד בצורה בהירה. יש לי שלשה ילדים מדהימים ולא רוצה להשאיר בליבם טראומה שתלווה את חייהם. לא רוצה להצטייר כאמא חולנית ומרירה. רוצה שימשיכו בחייהם, בחוגים ובפעילויות שלהם. רוצה שימשיכו לארח חברים. שימשיכו לצחוק ולחייך.

16/3/15 יום שני, יום הניתוח!  ואני מתעוררת כבר בחמש לפנות בוקר, מן יקיצה טבעית שכזו והניתוח רק בשעות הערב. יש יום שלם להעביר. ובעצם אין לי הרבה סבלנות וחשק לכלום. כל מה שרוצה זה שיגיע הערב ולהיות כבר אחרי הניתוח. רוצה שיגיע מחר!

ובינתיים מקבלת טלפונים והודעות מחברים ובני משפחה וכולם מאחלים בהצלחה ואומרים שאעבור זאת כמו "גדולה". אין ספק שזה מחמם את הלב, נותן כוח ועושה הרגשה טובה.

לפני חדשות השעה 11 משמיעים בגלגל״צ שיר שאני מאוד אוהבת 

Don't stop thinking about tomorrow 

שיר של להקת פליטווד מק, שיר שליווה את מערכת הבחירות הראשונה של ביל קלינטון,  שיר אופטימי!  כל מילה בשיר מקבלת אצלי משמעות והמסר ברור.  לא מפסיקה לחשוב על המחר שבקרוב כבר יהיה כאן. ויודעת שיהיה אפילו טוב יותר ממה שהיה. לא יודעת מהיכן שואבת את הבטחון הזה אבל משוכנעת שכך יהיה. האתמול הסתלק מחיי ומביטה רק אל המחר. 

Fleetwood Mac – Don't Stop   

If you wake up and don't want to smile
If it take just a little while
Open your eyes and look at the day
You'll see things in a different way

Don't stop thinking about tomorrow
Don't stop, it'll soon be here
,It'll be even better than before
Yesterday's gone, yesterday's gone

Why not think about times to come
And not about the things that you've done
If your life was bad to you
Just think what tomorrow will do

Don't stop thinking about tomorrow
Don't stop, it'll soon be here
,It'll be, better than before
Yesterday's gone, yesterday's gone

All I want is to see you smile
If it takes just a little while
I know you don't believe that it's true
I never meant any harm to you

Don't stop thinking about tomorrow
Don't stop, it'll soon be here
,It'll be, better than before 
Yesterday's gone, yesterday's gone

Don't stop thinking about tomorrow
Don't stop, it'll soon be here
,It'll be, better than before
Yesterday's gone, yesterday's gone

Ooh, don't you look back
Ooh, don't you look back
Ooh, don't you look back
Ooh, don't you look back

להאזנה לשיר לחץ כאן

2. מצרים

מנסה לשמור על שגרה... מי אמר ששגרה זה רע? רק הקרובים לי יודעים מה מתחולל בלבי. מגיעה לעבודה כרגיל, מטפלת בפציינטים שלי בחיוך וברגיעה, לא מספרת כלום לילדים, משחקת את המשחק, וזאת התנהלות לא פשוטה בשבילי. צריכה עכשיו להעביר שבוע, שבועיים עד שיגיעו תשובות הביופסיה.

מנסה להיות עסוקה יותר מתמיד ואומרת לעצמי שאם אכן זהו המצב... סרטן... אז רוצה כבר להתחיל בטיפול עכשיו! אתמול....

גיסתי איילת שולחת לי שיר ״כל אדם צריך מצרים״ של אמנון ריבק.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

ואני מתחברת כ״כ למילות השיר ומבינה שהסיטואציה הזו בחיי היא בעצם המצרים הפרטית שלי ושבעצם המסע החל.

מתעוררת בבקרים עם המועקה הזו בלב שלא מפנה מקום לדברים אחרים. ואולי זה רק חלום... יש בקרים שמתקשה לצאת מהמיטה ולנסוע לעבודה למרות שיודעת שהעבודה מסיטה מעט את המחשבות שמטרידות ויש לילות שמתקשה להירדם, שוב אותן מחשבות שלא נותנות מנוחה. מדמיינת את הדרך שאצעד בה ואם יש דבר שמציק במיוחד זה הקרחת... שנים מטפחת את שיערי ובשנים האחרונות אף ארך מאוד.

נוסעת לדניאל הספר שלי כשבוע אחרי הביופסיה. מסתפרת ודניאל מקשט את שיערי בגוונים. אני יושבת במספרה ומהרהרת האם זו התספורת האחרונה לזמן הקרוב. אני לא אומרת דבר לדניאל, לא אומרת דבר לאיש כל עוד אין תשובות. אין טעם להדאיג כבר מעכשיו את כל הסובבים אותי.

וחיי מתנהלים בשני נתיבים מקבילים. נתיב אחד טומן בחובו את מה שבלבי ורק קומץ יודע על קיומו ונתיב השגרה. כי ההצגה חייבת להימשך ומחכה כבר לרגע שבו תסתיים אי הוודאות.

בשבת יובל עולה לתורה וההכנות בעיצומן. מתכננים עליה לתורה בבית הכנסת במושב ואירוח של המשפחה בבית וגם מסיבה למשפחה ולחברים. קונה שמלה ׳שווה ביותר׳ ואומרת לעצמי שלמרות הכל חייבת להראות מצוין! לא מסוגלת לחשוב על האירוח בבית, לא מסוגלת להתרכז ולא רואה את עצמי נכנסת למטבח לבשל.

אני מוקפת בבעל מדהים ותומך, הורים עצובים נורא שכבר חוו את הסיוט של ילדה חולה בסרטן ואחותי וגיסי שמבינים עניין, הם הלוא כבר היו בסרט הזה... וכולם לוקחים על עצמם להרים ארוחה לתפארת לאחר העלייה לתורה של יובל. ואני יודעת שכולם עושים באהבה וזה נעים וקל לקבל. כן, יש רגעים בחיים שגם פריקית של שליטה כמוני צריכה לדעת לקבל וזה אחד מהם.

חג הפורים בפתח. יובל בני נולד בפורים, ואני מטביעה את עצמי בהכנת ערימות של אזני המן. ממש ריפוי בעיסוק! עובדת על אוטומט ומנסה לא לחשוב על כלום וזה קשה.

3/3/2015 יום שלישי. עברו בדיוק שבועיים מיום הממוגרפיה והביופסיה. רעואל בעלי מתקשר לתל השומר כדי לשאול אם יש תשובות ואכן יש. אלא שתשובות נמסרות רק לרופא גם אם הן טובות... קל וחומר אם לא...

אחרי כשעה מתקשרת אלי הפקידה מתל השומר ואומרת שהרופא הכירורג שהפנה אותי בחופשה ושואלת למי ארצה שישלחו את התוצאות ואני מתעשתת ומבקשת שישלחו את התוצאות לרופאת המשפחה. והיא אומרת שכך תעשה. ואני שוב בהמתנה ובלבי מועקה.

ושוב טלפון מהפקידה... והפעם אומרת שרופאת המשפחה חולה. צחוק הגורל... אין מי שימסור לי את בשורת האיוב הזאת...

בסופו של דבר מי שמצילה אותי ממריטת העצבים הזו היא דר׳ שרון חרמוני אלון שגרה במושב שלנו ובנה הוא החבר הטוב של יובל בני. רעואל מתקשר אליה ומסביר לה איזה מידע עתידה לקבל. ואני שולחת לה הודעה ובה מתנצלת שאנו מתקילים אותה עם עניינים לא ממש משמחים. והיא עונה שמבינה ושתעזור בשמחה ואומרת שתתקשר בצהריים.

ובגלל שלא נוהגת לכסוס ציפורניים מתחילה לקרוא על רופאים באינטרנט, אונקולוגית וכירורג. הרופאים שטיפלו באחותי... מבינה שהיום מתקדמים עוד שלב במסע. ידע זה כוח מבחינתי ויודעת שצריכה לשלוט ולנהל את הסיטואציה אחרת היא תנהל אותי וזה לא מתאים לי. 

בשתיים בצהריים מגיעה שיחת הטלפון משרון. שיחה שמסירה את העמימות, את סימני השאלה, שיחה שמצילה אותי מאי וודאות. ובעצם שיחה שנותנת אור ירוק לצאת לדרך ואפילו במידה מסויימת מרגיעה ומעודדת. שיחה שבעקבותיה אני מבינה שחיי הולכים להשתנות אבל שרון בהחלט מעבירה את המסר שיש כיוון ודרך. אני מניחה את הטלפון, לחלוחית בעיני אבל לא מתפרקת ולא בוכה. הילדים בבית. יש לי סרטן שד!!!