4. בחירות

יוצאים מהבית בצהרי היום. בחרתי לבצע את הניתוח באסותא ברמת החייל. המקום שונה במראה מבית חולים, משרה אווירה נעימה ורחוב הברזל הרי עמוס במסעדות מצוינות. ואני הלוא בחרתי בחירה מודעת להפוך את הלימון ללימונדה. הניתוח מתוכנן לשעת ערב. תחושת השלמה. נושמת עמוקות ומנסה להיות רגועה. בחרתי בכירורג שינתח אותי וסומכת עליו שיעשה את העבודה. ההורים שלי יהיו עם הילדים הלילה ורעואל יבלה איתי.

מגיעים לאסותא בארבע אחר הצהריים. אחרי קבלה, ניירת ותשלום עולה לבצע סימון שד ומיפוי בלוטות. אלו פרוצדורות שבדרך כלל נעשות יום לפני הניתוח אך בגלל שבחרתי לבצע את הניתוח כמה שיותר מהר היום הזה יהיה יום לימודים ארוך אבל מבחינתי עדיף כך.

בעודי ממתינה מגיעה אורית, אחותי, לתמיכה וחיבוק, בשבילי וגם בשביל רעואל שלא יהיה לבד בחדר ההמתנה בעודי עוברת את הניתוח. ממש תחושת דז׳ה וו ( Deja vu ), גם אני ביליתי עם בועז בעלה כשהיא עברה את הניתוח להוצאת הגידול בשד לפני כ-11 שנים. ללא ספק מוזר ולא יאומן ואני יודעת שלא פשוט לה לעמוד שוב מול הסרטן. והיא מביאה לי מלאכית קטנה שתשמור עלי ושלט שעליו כתוב:

Happiness

is not a destination

It is a way of life

נשמע קלישאתי לגמרי ואולי דביק במקצת אבל כ״כ נכון! אנחנו תמיד חושבים שאם נשיג משהו שמאוד משתוקקים לו נהיה מאושרים ואז כשמשיגים את היעד אולי מאושרים באופן רגעי אך כבר שועטים ליעד הבא שיגרום לנו אושר. ואני מבינה שחייבת להתחיל למצוא את האושר בחיי, כל יום, ובדברים הכי קטנים.

הערב יורד ולאחר כל הפרוצדורות ועיכוב בשעת הניתוח עולים למחלקה לעוד קצת המתנה. ואני בצום כבר שעות ארוכות אך למי בכלל יש תאבון?!

בשעה 23:00 נכנסת לחדר הניתוח.  החדר קר, מה קר?! קפוא! רעד עובר בגופי ולא ברור לי אם באמת קר פה או שזאת רק התחושה הסובייקטיבית שלי לאור המצב. האחות מניחה עלי שמיכה חמה, אומרת לי לילה טוב, חומרי ההרדמה עושים את עבודתם ואני נרדמת. אחרי כשעה שומעת באזני את המילים בוקר טוב ומבינה מייד שהניתוח מאחורי. הניתוח עבר בהצלחה. הכירורג מרוצה ואומר שהגידול הוצא עם שוליים בריאים וכמו-כן, הוצאו שתי בלוטות לימפה לבדיקה.

כמעט שתיים לפנות בוקר ואני שוכבת בחדר פרטי במחלקה שקטה. רעואל יוצא ללוות את אורית שתסע הביתה. ואני שמתקשה להרדם שולחת הודעה לאורלי בת דודתי בניו יורק, היחידה שאני יכולה לתקשר אתה בשעה שכזו. כותבת לה שמרגישה טוב, אין כאבים ושמצב הרוח בסדר גמור. כותבת עוד ששמחה שהשלב הזה מאחורי. ומודה לה על הדאגה והיא שמחה כ״כ לשמוע ממני וכותבת שהעוצמות שבי נותנות לה כוח להתמודד מרחוק. והיא לא יודעת כמה שהיא מחזקת אותי בדאגה, באהבה ובפרגון שהיא מרעיפה עלי.

השעה שעת לילה מאוחרת ובעצם כבר שעת בוקר מוקדמת ואני מנסה להירדם. מדי פעם נכנסת אחות לוודא שאני בסדר. אני מצליחה לנמנם קלות. מתעוררת בבוקר בהרגשה טובה שהניתוח מאחורי. כל כך רציתי כבר להגיע לרגע הזה ואני מרגישה טוב. מחוייכת. מצטלמת ושולחת תמונה להורי ולבתי גל, תמונת הרגעה. חשה מעט כאבים בבית השחי, מקום הוצאת הבלוטות, מעט בחילה וסחרחורת אך אלה חולפים במהרה. עוד זמן קצר אקבל את מכתב השחרור ונוכל לחזור הביתה. בינתיים מקבלת שיחות טלפון ממשפחה וחברים ששמחים לשמוע את קולי והם לא מבינים עד כמה הם משמחים ומחזקים אותי.

יום בחירות היום ואני לא מוותרת על זכותי ואולי חובתי להצביע. וניגשת עם האינפוזיה שמחוברת לזרועי לקלפי שפתחו במחלקה לממש את זכותי. חוזרת לחדר ומקבלת הדרכה לתרגול לאחר ניתוח שד והוצאת בלוטות לימפה. תרגול שיאפשר לי להחזיר את יד ימין לכושר.

ובשעה 12:00 בצהרי היום מקבלת בחיוך את מכתב השחרור ושמחה כל כך לחזור הביתה. לילדים שלי ולהורי המודאגים. בדרכנו מאסותא רוצה לעבור בים. הים בשבילי מקור לשלווה ורוגע. שם תמיד מוצאת שקט נפשי. מרגישה קצת חולשה ועייפות שאופפים אותי ומסתפקת בנסיעה לאורך הטיילת. ואנחנו בדרך הביתה. הילדים בחופש, יום שבתון, יום בחירות, יום חגיגי משהו ואני חוזרת הביתה בחיוך גדול. בעצם סרטן אין לי כבר. הגידול הוצא בשלמותו !!!

מתקבלת בבית בשמחה וחיוכים על ידי ילדי והורי. מעיין וחברתה הכינו לכבודי עוגת שוקולד וזה מרגש ונעים. אני משדרת לכולם שמרגישה טוב ושבעצם הסרטן כבר לא בגופי, בוחרת להסתכל רק על חצי הכוס המלאה. והדבר מעודד את הורי המודאגים. האופטימיות שלי ללא ספק מחזקת אותם ועוזרת להם להתגבר על הפחדים.

ועכשיו כל שנותר הוא להמתין לתשובת הפתולוגיה של הגידול שתקבע בעצם איזה טיפול עוד צריכה לעבור. הקרנות זה ברור. סימן השאלה הוא לגבי הכימותרפיה. ואני יודעת שההבדל בטיפול ובהתמודדות עצום. צריכה סבלנות. ואני מזכירה לעצמי שכל יום מתקדמת צעד קטן וזה מרגיע ועוזר לא להילחץ ולא להיכנס לפאניקה.

צריכה בעצם להעביר שבועיים עד שיגיעו תוצאות הפתולוגיה של הגידול ובוחרת להתנהל כמעט כרגיל. לעבוד לא יכולה מן הסתם כי אני שיננית וכושרה של יד ימין נפגע. אז עושה שלוש פעמים ביום תרגילים ליד והכאבים סבירים. מצליחה אפילו לתלות כביסה אחרי שאחד מילדי מרים עבורי את סל הכביסה העמוס. זוכה לפטור מבישולים אבל כמובן שאף אחד לא נשאר רעב הודות לאמי, אחותי ובעלה ורעואל. זוכה למתנות ופינוקים ממשפחתי ובהתחשב בנסיבות יכולה להגיד שעוברים עלי ימים מתוחים אך נעימים.

יוצאת יום אחרי הניתוח לשמוע הרצאה במושב: ״להיות מבוגר משמעותי מצמיח״ ומבחינתי זה סוג של מסר שאני בוחרת להעביר לילדי. בוחרת להמשיך בחיי למרות הכל. חברים מהמושב מזמינים אותנו לארוחת ערב ביום שישי וחברים ממבשרת באים לבקר בשבת ומבחינתי זה הכי משמח. בוחרת לעשות ולהיות עם מי שנעים. משמח שחושבים עלי ודואגים לי. מצפים לראות אותי בפיג׳מה ואם לא פיג׳מה אז לפחות בטרנינג ולהפתעתם אני בג׳ינס, סוודר ומגפיים. בוחרת להתלבש ולהתאפר וזה עושה נהדר לנשמה. לא מתכוונת לשקוע במחשבות שיביאו לי אנרגיות שליליות, מחייכת מבפנים, חיוך אמיתי.

ובעוד שבוע אקבל את תשובת הפתולוגיה של הגידול שתקבע באיזה נתיב הולכת לצעוד בתקופה הקרובה.

ויודעת שאולי אתאכזב אבל לא אתן לשום תשובה להפיל אותי. יודעת שמה שלא יהיה יעבור. 

בימים שיעברו עלינו

הדס קליינמן ואביב בכר

מילים: צח דרורי, אביב בכר והדס קליינמן

לחן: אביב בכר

בימים שיעברו עלינו נדע לשאת יותר

עצבות רכה

והשמיים יחכו לנו עד שנבין

ובלילות נרוץ מתוך עצמנו

אל שדות ילדות, בארץ לא שבויה 

אתה המים המבקשים משיבולים לגדול

אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב 

כשהכאב כמו אבן שם

אני כמעט כבר מת מאהבה

השנים יכשילו את רגלינו,

אך לא ניפול, כמו אבן נעמוד 

מול כל סופות החול, השלג והאש

תמיד נדע לזכור שיעבור

אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב 

כשהכאב כמו אבן שם

אני כמעט כבר מת מאהבה

להאזנה לשיר לחץ כאן

3. מחר

צמרמורת אוחזת בגופי וידי קרות נורא. מתקשרת לרעואל בעלי ושולחת הודעה לאחותי כדי לעדכן על שיחת הטלפון עם שרון. לא מסוגלת ולא רוצה לדבר עם אף אחד. יש לי סרטן שד!!!

תחושה שהזמן עומדת מלכת. השעון בהפוגה. מסתכלת על המחר, כל יום צעד קטן לעבר המטרה ולא מתעסקת בשאלה למה זה קרה. חושבת על עשייה. מה צריכה לעשות ואיך.

משוחחת עם רעואל ומבטיחה שאעמוד בכל טיפול שיידרש אבל מבקשת שייקח ממני את כל ענייני הבירוקרטיה והניירת שגם ביום טוב אני לא סובלת אז על אחת כמה וכמה עכשיו. מבקשת שיקבע לי שני תורים, האחד לאונקולוגית, פרופ' בלה קאופמן, והשני לכירורג, פרופ' פפא, וכמובן כמה שיותר מהר. ואני יודעת שיש על מי לסמוך.

למחרת אנו כבר נפגשים עם האונקולוגית. היא נעימה ואופטימית וחושבת שבגלל שהגידול קטן יש אפשרות שלא יהיה צורך בכימותרפיה. נשמע מבטיח, ממש סרטן light. המלצתה פשוט ניתוח כמה שיותר מהר, לסלק את הגידול מגופי. אני מתחברת לגמרי לגישתה והיא מסייעת לנו לקבל תור מהיר לכירורג, כבר ביום ראשון.

חוזרת הביתה מהפגישה עם האונקולוגית ומחליטה לשתף את הילדים. מרגישה שלא יכולה עוד להסתובב עם המידע הזה בבטן בלי לשתף אותם. מרגישה שחשוב שידעו כבר עכשיו! אני מתחילה להיעלם מהבית לבדיקות, פגישות, ולא רוצה שישמעו את זה פתאום במקרה ממקור אחר. 

מזמינה אותם לשבת אתי ועם רעואל במטבח ואומרת שרוצה לספר להם משהו. הדרמטיות קצת מפתיעה אותם. מערכת היחסים שלנו עם הילדים פתוחה וגלויה וגם הפעם בוחרת להיות גלויה וכנה. מסבירה בשפה שגם מעיין בת ה-9.5 תבין. מסבירה שגדל לי בשד כמו כדור קטן שלא שייך וצריכה לעבור ניתוח כדי להסירו כי הוא לא בריא, אומרת שקוראים למחלה סרטן שד ושכנראה אצטרך לעבור עוד טיפולים וברגע שאדע איזה אשתף אותם. מזכירה להם שגם לאורית אחותי היה סרטן שד לפני כ-10 שנים והיא בריאה. אני מצליחה לחייך קלות והם לא שואלים הרבה. גל הבכורה בשיחה של שתינו לבד, מאוחר יותר, שואלת אם אהיה קרחת ואני אומרת שעדיין לא ברור בדיוק איזה טיפול אעבור ואעדכן אותה כשאדע.

אני מרגישה תחושת הקלה עצומה. הילדים יודעים ושמעו את זה ממני בצורה כנה וישירה. העברתי להם את המסר שיש דרך שעלי לעבור ושיש טיפול למחלה והם קיבלו זאת בהבנה. לא הייתי מסוגלת להמשיך ולהתנהל בבית מבלי לשתף אותם.

וכמובן שמספרת גם למשפחה ולחברים. לא פשוט להפוך אנשים לעצובים. לא פשוט לגרום לצמרמורת וזעה קרה שמתפשטת לה בגוף ואני נעתרת לבקשה לשמור על החיוך.

מרגישה שרוצה כבר לספר במרפאות השיניים בהן אני עובדת. מספרת שעשיתי ממוגרפיה שתוצאותיה לא ממש משמחות ורואה מולי איך הפנים נופלות. מנסה למזער את הנזקים ואומרת שהגידול קטן ושאולי לא אצטרך כימותרפיה בכלל. מנסה לעזור לכולם לעכל את הבשורה. סרטן היא אחרי הכל מילה מפחידה. והאמת שמדהימה גם את עצמי ועוברת את השיחות הללו בלי בכי ובלי דמעות.

יום רודף יום ומגיע יום שבת ויובל עולה לתורה. התרגשות גדולה ואני מחייכת ומאושרת. אנו מארחים משפחה וחברים בבית לארוחת צהריים ואני מרגישה מעולה ולשמחתי גם אומרים שנראית מעולה.

מגיע יום ראשון ובערב נפגשים עם הכירורג. הכירורג מחויך ומרגיע כמו האחרים ואומר שהגידול באמת קטן ויש סיכוי שאחרי הניתוח יסתפקו רק בהקרנות. אבל את זה ידעו אחרי שיקבלו את תשובות הפתולוגיה של הגידול. שואל אם אני לחוצה ומבטיח שהכול יהיה בסדר. ברגעים כאלה כל מילה שנאמרת חשובה, נשקלת ונמדדת. קובעים תור לניתוח שבוע לאחר מכן ביום שני. רוצה את הכל מהר עד כמה שאפשר. כאן ועכשיו. רק עשייה תקדם אותי לעבר המטרה - לחזור להיות בריאה!  

בשישי בצהריים מסיבת בר המצווה של יובל עם המשפחה והחברים. ואני שרוצה להיות במיטבי מפנקת את עצמי ואת בנותיי, גל ומעיין, ומזמינה הביתה מאפרת ומסרקת. אנשים מופתעים מאיך שאני נראית ומתפקדת ובטח חלקם חושב שאני בהכחשה או שהאסימון עוד לא נפל לי. אבל לא! מודעת לגמרי למציאות שנכפתה עלי אבל לא נותנת לה לנהל את חיי. אני קובעת את הטון ולא נופלת לתהום. אני זוכה לחיבוק אדיר מהמשפחה והחברים ואני מחייכת כמו שלא חייכתי מימיי.

בשבת בערב לא מוותרת ורעואל ואני יוצאים למסיבת פורים באינטל, מקום עבודתו של רעואל. האווירה שמחה ופורימית ולמרות שבטני מתהפכת לקראת יום שני פוגשים חברים, שותים, אוכלים, צוחקים ונהנים מהופעה מעולה של עילי בוטנר וילדי החוץ. הרי לשבת בבית בחושך עצובה לא יקדם אותי לעבר המטרה.

ובעוד יומיים הניתוח... וזה הרבה זמן למחשבות...

החיים שהיו לי בעצם עומדים מלכת. השלמתי את משימת בר המצווה של יובל ובהצלחה רבה ועכשיו פונה לדאוג לעצמי. ההכנות לניתוח כוללות בדיקות, צילומים, פגישה עם רופא מרדים, אחות ובעיקר הכנה נפשית שאני צועדת לקראת מחר חדש ושונה ובמקום לקטר עליו לחבק אותו ולנסות להנות ממנו. כן, לנסות להנות מההפוגה הזו שנכפתה עלי. אולי זה מה שנקרא לעשות מהלימון לימונדה. עוד לא בדיוק יודעת איך אבל יודעת שכך רוצה לנהוג.

יודעת דבר אחד בצורה בהירה. יש לי שלשה ילדים מדהימים ולא רוצה להשאיר בליבם טראומה שתלווה את חייהם. לא רוצה להצטייר כאמא חולנית ומרירה. רוצה שימשיכו בחייהם, בחוגים ובפעילויות שלהם. רוצה שימשיכו לארח חברים. שימשיכו לצחוק ולחייך.

16/3/15 יום שני, יום הניתוח!  ואני מתעוררת כבר בחמש לפנות בוקר, מן יקיצה טבעית שכזו והניתוח רק בשעות הערב. יש יום שלם להעביר. ובעצם אין לי הרבה סבלנות וחשק לכלום. כל מה שרוצה זה שיגיע הערב ולהיות כבר אחרי הניתוח. רוצה שיגיע מחר!

ובינתיים מקבלת טלפונים והודעות מחברים ובני משפחה וכולם מאחלים בהצלחה ואומרים שאעבור זאת כמו "גדולה". אין ספק שזה מחמם את הלב, נותן כוח ועושה הרגשה טובה.

לפני חדשות השעה 11 משמיעים בגלגל״צ שיר שאני מאוד אוהבת 

Don't stop thinking about tomorrow 

שיר של להקת פליטווד מק, שיר שליווה את מערכת הבחירות הראשונה של ביל קלינטון,  שיר אופטימי!  כל מילה בשיר מקבלת אצלי משמעות והמסר ברור.  לא מפסיקה לחשוב על המחר שבקרוב כבר יהיה כאן. ויודעת שיהיה אפילו טוב יותר ממה שהיה. לא יודעת מהיכן שואבת את הבטחון הזה אבל משוכנעת שכך יהיה. האתמול הסתלק מחיי ומביטה רק אל המחר. 

Fleetwood Mac – Don't Stop   

If you wake up and don't want to smile
If it take just a little while
Open your eyes and look at the day
You'll see things in a different way

Don't stop thinking about tomorrow
Don't stop, it'll soon be here
,It'll be even better than before
Yesterday's gone, yesterday's gone

Why not think about times to come
And not about the things that you've done
If your life was bad to you
Just think what tomorrow will do

Don't stop thinking about tomorrow
Don't stop, it'll soon be here
,It'll be, better than before
Yesterday's gone, yesterday's gone

All I want is to see you smile
If it takes just a little while
I know you don't believe that it's true
I never meant any harm to you

Don't stop thinking about tomorrow
Don't stop, it'll soon be here
,It'll be, better than before 
Yesterday's gone, yesterday's gone

Don't stop thinking about tomorrow
Don't stop, it'll soon be here
,It'll be, better than before
Yesterday's gone, yesterday's gone

Ooh, don't you look back
Ooh, don't you look back
Ooh, don't you look back
Ooh, don't you look back

להאזנה לשיר לחץ כאן

2. מצרים

מנסה לשמור על שגרה... מי אמר ששגרה זה רע? רק הקרובים לי יודעים מה מתחולל בלבי. מגיעה לעבודה כרגיל, מטפלת בפציינטים שלי בחיוך וברגיעה, לא מספרת כלום לילדים, משחקת את המשחק, וזאת התנהלות לא פשוטה בשבילי. צריכה עכשיו להעביר שבוע, שבועיים עד שיגיעו תשובות הביופסיה.

מנסה להיות עסוקה יותר מתמיד ואומרת לעצמי שאם אכן זהו המצב... סרטן... אז רוצה כבר להתחיל בטיפול עכשיו! אתמול....

גיסתי איילת שולחת לי שיר ״כל אדם צריך מצרים״ של אמנון ריבק.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

ואני מתחברת כ״כ למילות השיר ומבינה שהסיטואציה הזו בחיי היא בעצם המצרים הפרטית שלי ושבעצם המסע החל.

מתעוררת בבקרים עם המועקה הזו בלב שלא מפנה מקום לדברים אחרים. ואולי זה רק חלום... יש בקרים שמתקשה לצאת מהמיטה ולנסוע לעבודה למרות שיודעת שהעבודה מסיטה מעט את המחשבות שמטרידות ויש לילות שמתקשה להירדם, שוב אותן מחשבות שלא נותנות מנוחה. מדמיינת את הדרך שאצעד בה ואם יש דבר שמציק במיוחד זה הקרחת... שנים מטפחת את שיערי ובשנים האחרונות אף ארך מאוד.

נוסעת לדניאל הספר שלי כשבוע אחרי הביופסיה. מסתפרת ודניאל מקשט את שיערי בגוונים. אני יושבת במספרה ומהרהרת האם זו התספורת האחרונה לזמן הקרוב. אני לא אומרת דבר לדניאל, לא אומרת דבר לאיש כל עוד אין תשובות. אין טעם להדאיג כבר מעכשיו את כל הסובבים אותי.

וחיי מתנהלים בשני נתיבים מקבילים. נתיב אחד טומן בחובו את מה שבלבי ורק קומץ יודע על קיומו ונתיב השגרה. כי ההצגה חייבת להימשך ומחכה כבר לרגע שבו תסתיים אי הוודאות.

בשבת יובל עולה לתורה וההכנות בעיצומן. מתכננים עליה לתורה בבית הכנסת במושב ואירוח של המשפחה בבית וגם מסיבה למשפחה ולחברים. קונה שמלה ׳שווה ביותר׳ ואומרת לעצמי שלמרות הכל חייבת להראות מצוין! לא מסוגלת לחשוב על האירוח בבית, לא מסוגלת להתרכז ולא רואה את עצמי נכנסת למטבח לבשל.

אני מוקפת בבעל מדהים ותומך, הורים עצובים נורא שכבר חוו את הסיוט של ילדה חולה בסרטן ואחותי וגיסי שמבינים עניין, הם הלוא כבר היו בסרט הזה... וכולם לוקחים על עצמם להרים ארוחה לתפארת לאחר העלייה לתורה של יובל. ואני יודעת שכולם עושים באהבה וזה נעים וקל לקבל. כן, יש רגעים בחיים שגם פריקית של שליטה כמוני צריכה לדעת לקבל וזה אחד מהם.

חג הפורים בפתח. יובל בני נולד בפורים, ואני מטביעה את עצמי בהכנת ערימות של אזני המן. ממש ריפוי בעיסוק! עובדת על אוטומט ומנסה לא לחשוב על כלום וזה קשה.

3/3/2015 יום שלישי. עברו בדיוק שבועיים מיום הממוגרפיה והביופסיה. רעואל בעלי מתקשר לתל השומר כדי לשאול אם יש תשובות ואכן יש. אלא שתשובות נמסרות רק לרופא גם אם הן טובות... קל וחומר אם לא...

אחרי כשעה מתקשרת אלי הפקידה מתל השומר ואומרת שהרופא הכירורג שהפנה אותי בחופשה ושואלת למי ארצה שישלחו את התוצאות ואני מתעשתת ומבקשת שישלחו את התוצאות לרופאת המשפחה. והיא אומרת שכך תעשה. ואני שוב בהמתנה ובלבי מועקה.

ושוב טלפון מהפקידה... והפעם אומרת שרופאת המשפחה חולה. צחוק הגורל... אין מי שימסור לי את בשורת האיוב הזאת...

בסופו של דבר מי שמצילה אותי ממריטת העצבים הזו היא דר׳ שרון חרמוני אלון שגרה במושב שלנו ובנה הוא החבר הטוב של יובל בני. רעואל מתקשר אליה ומסביר לה איזה מידע עתידה לקבל. ואני שולחת לה הודעה ובה מתנצלת שאנו מתקילים אותה עם עניינים לא ממש משמחים. והיא עונה שמבינה ושתעזור בשמחה ואומרת שתתקשר בצהריים.

ובגלל שלא נוהגת לכסוס ציפורניים מתחילה לקרוא על רופאים באינטרנט, אונקולוגית וכירורג. הרופאים שטיפלו באחותי... מבינה שהיום מתקדמים עוד שלב במסע. ידע זה כוח מבחינתי ויודעת שצריכה לשלוט ולנהל את הסיטואציה אחרת היא תנהל אותי וזה לא מתאים לי. 

בשתיים בצהריים מגיעה שיחת הטלפון משרון. שיחה שמסירה את העמימות, את סימני השאלה, שיחה שמצילה אותי מאי וודאות. ובעצם שיחה שנותנת אור ירוק לצאת לדרך ואפילו במידה מסויימת מרגיעה ומעודדת. שיחה שבעקבותיה אני מבינה שחיי הולכים להשתנות אבל שרון בהחלט מעבירה את המסר שיש כיוון ודרך. אני מניחה את הטלפון, לחלוחית בעיני אבל לא מתפרקת ולא בוכה. הילדים בבית. יש לי סרטן שד!!!