10. תחנה

17 ביוני. שקט של בוקר. הילדים יוצאים לבית הספר ורעואל ואני מתארגנים לצאת לאסותא. טיפול כימותרפיה שלישי. מקפידה להתאפר, מתלבשת וחובשת את הפאה לראשי. למרבה הפלא מרגישה יפה וחזקה. ואפילו קצת עגלגלה מהסטרואידים שממלאים את גופי.

בברלין יש רחוב שנקרא 17 ביוני* (בגרמנית Straße des 17. Juni). בקצהו המזרחי נמצא שער ברנדנבורג ובקצהו המערבי כיכר הכוכב הגדול ובמרכז ניצב עמוד הניצחון של ברלין. הרחוב משמש כיום כאתר ההזנקה של מרתון ברלין. ובאופן סמלי אני יוצאת בבוקר ה-17 ביוני לעוד מרוץ קטן בדרך שלי. ובלבי חשש. אמורה לקבל חומרי טשטוש והרגעה לפני קבלת חומרי הכימותרפיה כדי שלא אפתח שוב רגישות וקוצר נשימה ותוהה איך ארגיש. תמיד מעדיפה לחוות ולהרגיש. לא חובבת זריקות וחומרי אלחוש והרדמה. לא בטיפולי שיניים וגם לא בשלשת הלידות בהן ילדתי את ילדי. וכעת צריכה לשחרר את השליטה ובסך הכל סומכת על הצוות שמטפל בי.

בדרך לאסותא מקבלת הודעת בהצלחה מאורית שמבלה בברלין. ובעשר וחצי אני כבר מעדכנת אותה שהחומרים מחלחלים ועוד מעט אנמנם והיא מבקשת שאסמס כשאתעורר.

אבל למה שיהיה משעמם?! מתחילה הרגשה של אי נוחות וחוסר שקט בגוף כתוצאה מחומרי הטשטוש. אני מרגישה שלא מסוגלת אפילו לשבת על כורסת הטיפולים הכחולה שבדרך כלל נוחה למדי. הגוף בהפרעה נוראית ואין לי שליטה על זה. דורית האחות שמבינה את המצוקה שאני חשה נותנת לי פרמין ומורפין להרגעה ואמנם אני קצת נרגעת אבל אז מתחילה שוב תגובה אלרגית קלה לחומרי הכימותרפיה ואני מקבלת עוד מנת סטרואידים. בסופו של דבר בעזרתן של תרופות כאלה ואחרות מצליחים לייצב את גופי ואני מקבלת מה שצריך וזה מה שחשוב. כל העת הזו רעואל יושב לידי וצופה מהצד בדאגה וחשש וללא יכולת לעזור אבל עצם הנוכחות שלו שם מרגיעה, אני לא לבד במערכה.

לקראת סיום הטיפול אני מקבלת הודעה מרענן חבר שלנו ששואל לשלומי ומקווה שאני אחרי ושהפעם עבר בשלום. כותב שרואה אותי מתמודדת באופן ראוי להערצה ובטוח במיליארד אחוז שאתאושש במהרה. ובנוסף, כותב ״תראי כמה עברת וכמה קצת נשאר״ ושולח תמונה של עוגה מחולקת לארבעה רבעים כולם צבועים ירוק למעט אחד צבוע כתום והוא מוסיף ״עוד ממש ממש קצת״. וכמה שהודעות כאלה מחזקות ומעלות חיוך וכמה בורכתי שיש סביבי מעגל חברים שתומך, אוהב ודואג.

השעה שעת אחר הצהריים והטיפול השלישי מאחורי. מה שאומר שנשאר עוד טיפול אחד אחרון. אני מרגישה קצת עייפה אבל לא באופן משמעותי. ומבחינתי הכל טוב! כמו שכתב רענן שלשת רבעי מאחורי ורבע לפני.

רעואל ואני בדרך הביתה ושוב שמחה שלמרות שהטיפול היה לא פשוט וארוך אני מצליחה לקחת הכל בקלות. ואורית שולחת תמונות מברלין, בירה ונקניקייה. לפני שחליתי חשבנו להצטרף לאורית ובועז אבל הסרטן שלי טרף את הקלפים. וכמה שהמציאות הזו נראית רחוקה אני יודעת שכשאבריא טיסה לחו״ל היא אוורור מתבקש מבחינתי.

מגיעה הביתה לילדים ולהורי שמחכים לי ומספרת חוויות מהיום שעברתי, בקצרה ובקלילות כדי לא להדאיג. בסך הכל אני מרגישה טוב, הרגליים קצת לא סוחבות אבל מבחינתי זה בסדר בהתאם לנסיבות. 

למחרת קמה בבוקר ומגלה שישנתי טוב בלילה, איזה אושר, פשוט תענוג וזה אחרי שדורית, האחות, הבטיחה לי שלא אשן טוב בגלל כמויות הסטרואידים שחלחלו לגופי.

מקבלת הודעת מה שלומך מאורית בצירוף המשפטים הבאים:

איש אחד אמר פעם לבודהה: ״אני רוצה אושר״.

ענה לו בודהה: דבר ראשון תוריד את ״אני״ - זה אגו.

 אחר כך תוריד את ״רוצה״ - זה חשק.

ואז מה שיישאר לך הוא... אושר.

ומבחינתי מתרכזת בתקופה זו בלהיות מאושרת, בוחרת לראות את חצי הכוס המלאה, בוחרת מה שעושה נעים וטוב. נהנית מהיש ולא חושבת על שחסר. נשמע לא הגיוני ואולי עומד בסתירה אבל מתמודדת עם הסרטן באושר. מבחינתי אין אופציה אחרת.

ודפי חברתי אומרת לי שיש עוד אופציה. האופציה להאנח כל היום ולבכות ולא לחייך ולא לצאת. ושבעצם אני בוחרת איך לעבור את זה ואכן אני בוחרת להיות מאושרת ולחייך כל יום מחדש.

ובצהרי היום מזריקה לעצמי את זריקת הניולסטים. מרגישה כבר מיומנת ועושה זאת בקלילות. ומקפידה לנח בצהריים כי בערב יש מסיבת סיום בכתה של גל ואני בהחלט לא מתכוונת לוותר על זה. ואנחנו יוצאים עם גל ואני לא נותנת לעייפות להכריע אותי וזוכה לתגובות נהדרות על איך שאני נראית וזה כבר נותן המון כח.

ומגיע סוף שבוע ודפי מגיעה לשתות איתי קפה והשיחות אתה תמיד מעלות חיוך. וביום ראשון מתחילות בביתנו עבודות צביעה וגבס. לוקחת על עצמי את הפרויקט הזה למרות שחשה עייפות וכבדות ולמרות שהגוף כואב. זוהי תחושה של ניצול טוב של הזמן. הרי אני בלאו הכי בבית ולשמחתי אמין, שעושה את העבודה, מבין מיד את מצבי, מגלה רגישות ומבקש מטאטא ויאה ולא משאיר לי את עבודות הניקיון. ובערב רעואל ואני יוצאים לסרט ויושבים בפאב אירי. מוזיקה, אלכוהול ואוכל נחמד ומבחינתי פשוט נהנית מהדברים הקטנים.

ושוב מגיע סוף שבוע ובשישי יושבים בבית קפה עם מיכל ודן ששמחים כל פעם מחדש שאני נראית מדהים. ומבחינתי זה סיפור הביצה והתרנגולת. ואולי אני נראית טוב ומחייכת בגלל כל המחמאות שמקבלת.

ובראשון מסיעה את גל לחזרות למופע סוף שנה בחוג מחול ונפגשת לקפה עם אורלי חברתי בלטרון. ולרגע כשעוצרת וחושבת על חיי רואה כמה שאני מבלה ומוקפת במשפחה וחברים וההרגשה נפלאה. ואם יש בקרים בהם לא ממש מצליחה להרים ראש והעייפות רבה הרי שההודעות שמקבלת מחברים מעלות תמיד חיוך על הפנים. ובעצם מה צריך יותר?

רואה תכנית שנקראת ״זוגות״ בערוץ 2. מראיינים זוגות בגילאים שונים על מערכות היחסים ביניהם, משברים, הגיגים ותובנות. מראיינים זוג בני 70-80, הם בסבוב זוגי שני. הוא היה נשוי 50 שנה והתגרש ואת הסיפור שלה פספסתי. שואלים את הגבר על תכונות האישה שאתו. והוא אומר שאם היא עולה על רכבת לרומא ואחרי כמה שעות הנהג מכריז ברוכים הבאים לפריז, הרי שאם כל הנוסעים ילחצו משינוי היעד וינסו לראות איך בכל זאת להגיע לרומא כדי לא לפספס טיול, פגישת עבודה וכדומה הרי שהיא לעומת זאת תשמח ותגיד איזה כיף!! פריז!! 

ואני חושבת ומהרהרת לעצמי. אז אמנם הסרטן שלי זה לא רומא ובטח לא פריז, אבל זה שינוי בתחנה, שינוי ביעד. ואני חושבת במושגים האלה. זו רק תחנה אחת בדרך ארוכה ויכולה להגיד שדווקא בשנים האחרונות הייתי בכל מיני תחנות ואני לא מתכוונת רק בהיבט הפיזי. תחנות נפלאות ואני מאמינה ובטוחה שבקרוב התחנה הזו מאחורי, מאמינה בזמניות של הדבר הזה ולכן קל לי ואולי קל זו לא ההגדרה הכי נכונה, אבל יכולה כמעט כל בוקר להרים ראש בחיוך ולא לוותר ולא להיכנע לאנרגיות שליליות.

ומכיוון שבוחרת לחיות ולהנות, לא מוותרת וכולנו יוצאים לחגיגות בת מצווה של יובל ושל נטע. ושוב כולם מופתעים לראות אותי ומחמיאים שנראית מעולה. סטראוטיפ החולה מושרש היטב בסופו של דבר וישנה איזו ציפייה שבגלל שיש לי סרטן אז צריכה להראות חולנית ולא חיונית ומחייכת, ואני מבינה שהיופי הוא לגמרי בפנים וכנראה שזה מה שרואים.

ויוצאים עם הילדים לקניות. ליובל מזמינים מיטה, ארון ושולחן כתיבה חדשים, מעיין קונה גיטרה וגל מתחדשת בנעליים. ומוזמנים להורים של רעואל לארוחת ערב ויוצאים למופע סיום שנה במחול של גל בגבעת ברנר. גל רוקדת מדהים, ותענוג לראות אותה על הבמה ואיכשהו השגרה נשמרת.

ואני קוראת את הספר ״אמנות ההקשבה לפעימות הלב״ ומוצאת שם משפטים נפלאים ומעוררי מחשבה. ״עושרו של אדם הוא המחשבות שבלבו״. כמה פשוט וכמה נכון. אני מרגישה שהשיח שלי עם עצמי חיובי. אני נוטעת בלבי מחשבות טובות שמעצימות אותי וממלאות אותי והנה אני ניצבת לפני הטיפול הכימותרפי האחרון. אין ספק שהזמן עובר מהר כשנהנים!

אלוהיי 

שלמה ארצי ואברהם טל

מילים ולחן: שלמה ארצי

מסע כזה של שנים רבות

הוא מתחיל ביום שבו אבי חיבק אותי

והיה שם אור והרגשתי טוב

מי זה אלוהי

שאלתי אז את אחותי

אז לא פלא שכלום לא פשוט

וכלום לא מושלם

כמו בריאת העולם

וכשאימי קראה לי לשוב

כי היה לה חשוב

לא שמעתי אותה

ושוב כבר סתיו

תחנה בזמן ותראה אותי

קורא לך אלוהי

ועניין אחד לא סגור עליו

אם אתה ישנו

למה לא בא אלי

מסע כזה איך לומר מוזר

ולכל דבר מצאתי לי תרוץ

פעם בגדתי בך

וליבך נסגר

סלחי לי כן עשיתי שטות

אז לא פלא שאנשים שהיו

הלכו לדרכם

כי כלום לא מושלם

נהייתי קצת בודד בעולם

תלוי על סולם 

חולם וחרמן

ושוב כבר סתיו

תחנה בזמן ותראה אותי

קורא לך אלוהי

ועניין אחד לא סגור עליו

אם אתה ישנו

למה לא בא אלי

מסע כזה של שנים רבות

ובצומת לוד עוד מתפללים

תן כוחות לעבור עוד יום

מול כל שונאינו הגדולים

אז לא פלא שבפיקאפ – בר מלא

ושופכים את הלב

צוחקים עם בדרן

פתחנו לך מוסך בקרני

קניון באיילון

ולא באת לכאן

להאזנה לשיר לחץ כאן 

*רחוב 17 ביוני בברלין - (בגרמנית Straße des 17. Juni). הדרך נסללה בשנת 1799 ושימשה הדרך הראשית לברלין מכיוון מערב. לפני מלחמת העולם השנייה נקראה הדרך "שארלוטנבורגר שוסה" (Charlottenburger Chaussee). בתקופת השלטון הנאצי הורחבה הדרך כחלק מציר מזרח-מערב שנבנה עבור התהלוכות הצבאיות של המפלגה הנאצית. בשלהי מלחמת העולם השנייה, במהלך הקרב על ברלין, ולאחר שהעיר הוקפה על ידי הצבא הסובייטי ובשל הארטילריה הסובייטית לא יכלו הנאצים להשתמש בשדות התעופה של ברלין, ודרך זו שימשה כאתר הנחיתה העיקרי של בכירי הצבא הנאצי אשר הגיעו לבונקר של היטלר.

בשנת 1953 שונה שם הרחוב לרחוב 17 ביוני על מנת לציין את מרד הפועלים של מזרח גרמניה שחל בתאריך זה. כיום הרחוב משמש כאתר ההזנקה של מרתון ברלין.

9. תגובה

יום חדש עומד בפתח וטיפול הכימותרפיה השני לפני. יודעת שהשפעת החומרים מצטברת אך יחד עם זאת אופטימית לגמרי ומאמינה שארגיש טוב. אורית ורעואל כמובן מצטרפים אלי גם היום, ממש בילוי משפחתי.

מגיעים לאסותא ברמת החייל בעשר בבוקר. כרגיל שקט ורגוע פה. הצטיידנו בנענע שקטפנו בגינה ופותחים את הבוקר עם כוס תה. אם לטיפול הראשון הגעתי עם שערי על ראשי הרי שעכשיו אני מגיעה עם הפאה לראשי. מרגישה איתה די נוח אבל בוחרת להסירה ולהיות חשופת ראש, קרחת. מרגישה לגמרי בנוח עם המראה הזה. ואם להיות כנה עם עצמי הרי שזה מפתיע אותי לגמרי ואף משמח. והגבות והריסים עדיין לא נשרו ומקשטים את פני וזו עוד סיבה לחייך. 

נוטלת כדור אמנד נגד בחילות ומקווה שאכן ישפיע כמו בפעם הקודמת. ועוד לפני שהחומרים מתחילים לזרום בגופי מקבלת סטרואידים ומצב הרוח שלי מצוין. ואז דורית, האחות, מחברת אותי לטקסוטר, החומר הראשון שאמורה לקבל.

לא חולפת לה שנייה, גופי הספיק לטעום טיפה או שתיים מהטקסוטר, ואני מרגישה בחום עז שמתפשט בבטני ומבינה שמשהו אינו כשורה. לא מהססת לרגע ומיד אומרת לדורית שמרגישה חום בבטן. היא מבינה מיד את המשמעות של דברי, מפסיקה מיד את זרימת החומר ומכריזה ״יש לי תגובה!״. 

בזמן הקצר הזה אני מרגישה שהחום עולה לפלג גופי העליון, מרגישה את החזה בוער והחום מתפשט גם בפי. אודם מציף את גופי ואת פני. חשה קוצר נשימה נוראי. מסביבי כבר ארבעה אחים ואחיות עם מזרקים שלופים בידיהם.

אני מתקשה לנשום ומנסה להיות בשליטה ולהתרכז בנשימות. מנסה לא להילחץ ולנשום עמוק עד כמה שיכולה. יודעת שהתגובה הרגועה שלי תסייע לגופי להתגבר וכן תסייע לצוות שמטפל בי. מחברים אותי לחמצן ומזריקים לי שתי זריקות שמייצבות אותי כמעט מיד. הטיפול שנותנים לי פשוט מהיר ואני שמחה שדיווחתי בזמן על הרגשתי. אני חוזרת אט אט לעצמי, מסדירה נשימה ומבינה שבעצם גופי פיתח רגישות לטקסוטר. לשמחתי דורית, האחות, והצוות המעולה שהיה סביבי פעלו הכי נכון והכי מהר שאפשר, מה שאפשר לי לחזור לעצמי די מהר. הצוות פשוט מיומן וזה בהחלט מרגיע שיש על מי לסמוך.

אני מביטה באורית ורעואל וחשש גדול על פניהם. רעואל חיוור לגמרי. את אשר אני הרגשתי, הם ראו ואני מניחה שהמראה היה די מדאיג בלשון המעטה. אורית מתעשתת ומכינה כוס תה לרעואל עם לא מעט סוכר כדי להחזיר את הצבע לפניו.

מהתייעצות עם האונקולוגית אני מבינה שבטיפול הבא אקבל חומרים נוגדי אלרגיה ובנוסף אעבור את הטיפול תחת טשטוש. זה מאכזב מעט מכיוון שאני פריקית של שליטה, אבל אם זו ההמלצה אני בטוחה שגם את המשוכה הזו אעבור.

מקבלת בסופו של דבר את החומרים שצריכה ומרגישה טוב. מסתיים לו היום הארוך הזה. עייפה מעט. לשמחתי ישנה טוב בלילה. ונעים לחשוב שמחצית מהדרך הזו כבר מאחורי.

למחרת קמה בבוקר ונוטלת את התרופות, סטרואידים וכדורים שמגנים על מערכת העיכול. אמי מגיעה עם קופסאות אוכל ורוצה לסייע בכל. תולה כביסה, מכינה ארוחת צהריים לילדים ופשוט נמצאת ועצם הנוכחות שלה מרגיעה ונותנת שלווה. בצהרי היום אני אמורה להזריק לעצמי זריקת ניולסטים. הזריקה מפחיתה את הסיכון לפתח זיהומים ובעצם מעודדת ומאיצה ייצור תאי דם לבנים המהווים חלק עיקרי במערכת החיסון וביכולתם להילחם בזיהומים. ואם בפעם הקודמת הזרקתי לעצמי את הזריקה במרפאה בנוכחות האחות הרי שעכשיו אני מזריקה לעצמי לבד. שתיים-שלוש אצבעות מהטבור, מחדירה את המחט הדקיקה בנחרצות ומרוצה מעצמי שאת הפעולה הזו עושה לבד. אורית ובועז מגיעים לבקר ולראות אותי אחרי "התרגיל" שעשיתי ושמחים לראות שאני ממש בסדר.

אני מקפידה לנוח בצהריים בימים הקרובים. מרגישה עייפות, תחושה שהרגליים לא ממש סוחבות את הגוף. אני מפעילה מכונת כביסה ומתיישבת לנוח. מטלה שבעבר נעשתה בהיסח הדעת מקבלת מקום של כבוד.

מגיע יום שישי ואנחנו מוזמנים למיכל ודן לארוחת ערב. מודה שאחרי מה שעבר עלי בטיפול האחרון הייתי בטוחה שאהיה תשושה ואוותר אך לשמחתי אוגרת כוחות. אני מבינה שגם אם עייפה זה נעים ומהנה לאוורר את הראש ולא נותנת לעייפות לפגוע לי בהנאה. האווירה כיפית ושמחה ונכון שהכי פשוט היה להיכנס למיטה, להתכרבל בשמיכה ולחכות שהזמן יחלוף אבל אני שמחה ששוב בוחרת לשמור על השגרה עד כמה שניתן. בוחרת להנות, בוחרת להיות מאושרת.

חולף לו סוף השבוע וחשה מעט כאבי גב, פרקים ושרירים. נוטלת אדוויל וזה בהחלט עוזר להרגיע קצת את הגוף. הכאבים נשלטים וחולפים. כמעט שבוע עבר מהטיפול ואני מתאוששת והרגשתי במגמת שיפור. זוהי תקופת סוף שנת הלימודים וחודש של מסיבות סיום גם בבתי הספר וגם בחוגי המחול של הבנות ואני מנסה לתמרן בין המסיבות לטיפולים כדי שאוכל להשתתף ולחגוג עם הילדים. לא רוצה לוותר ורוצה להיות שם בשבילם.

ביום חמישי יוצאים למופע סופשנה בחוג המחול של מעיין. מעיין מופיעה בחמישה ריקודים, בלט קלאסי, מודרני, ג׳אז, היפהופ ומחזמר. היא מקסימה ומתרגשת. ובאולם המופעים אני פוגשת אנשים שאומרים שאני נראית נהדר ושואלים אם הייתי אצל הספר, ואני בעדינות מסבירה שמדובר בפאה ושיש לי סרטן שד. אנשים בעיקר המומים ולא מאמינים.

ביום שישי בבוקר רעואל ואני יוצאים לארוחת בוקר בבית קפה, ולכל מה שעושה יש טעם נהדר. מבינה ששום דבר הוא לא מובן מאליו ונהנית מהדברים הכי קטנים. בצהריים רעואל לוקח את מעיין לשיעור נסיון בגלישה בים ואני שכל כך אוהבת את הים מוותרת על החווייה. בשבת יובל גולש בים אך גם הפעם אני נשארת בבית. שמש וכימותרפיה לא הולכים טוב יחד ואני צריכה להיזהר מכתמי שמש. בשבת מבקרים אותנו גבי ואיתי וזה כל כל נעים ומחזק שחושבים עלי ודואגים לי.

חולפים עשרה ימים ממועד הטיפול הכימותרפי ולפני עוד עשרה ימים עד לטיפול הבא. ימים אלה הם הימים הטובים יותר. הגוף מנסה להתחזק ולהתגבר. ואני בסך הכל מרגישה טוב, לובשת בגדי ספורט, עושה תרגילי יוגה 45 דקות וצועדת 15 דקות על ההליכון. מרגישה שחייבת לחזור לכושר. וההרגשה אחרי העשייה נפלאה.

בבקרים כשאני לבד בבית אני מצליחה להנות מהשקט והרגיעה בחיי. שומעת מוזיקה, קוראת, עונה ללא מעט הודעות שמקבלת מחברים ומגלה עד כמה מהנה העובדה שלמדתי גרפיקה ועושה שוב קולאז׳ תמונות לדן, הפעם מתמונות ששלח מברצלונה.  

אני אוכלת הכל למרות שלאחר הטיפול יש בפי טעם מתכתי שלא מאפשר תמיד לחוש בטעמים האמיתיים של המזון. הסטרואידים די מנפחים את הגוף ועליתי כבר שני ק״ג. אבל לא נותנת לעניינים הפעוטים האלה להעיב על מצב הרוח שלי ומחליטה לאפות עוגיות שקדים. אוהבת את ניחוח האפייה שממלא את הבית. מפזרת מעל העוגיות אבקת סוכר וכולם מרוצים.

בוב דילן צדק באומרו: "אדם הוא הצלחה אם הוא מתעורר בבוקר, הולך לישון בלילה, בין לבין הוא עושה מה שהוא רוצה לעשות". ואני אמנם לא בשליטה מלאה על מה שקורה בתקופה זו בחיי אך בהחלט מנסה לעשות מה שרוצה ולא שוקעת לתהומות של מחשבות ודאגות. 

הימים חולפים ועוד משימה לפני. קבעתי תור באסותא לחפיפת הפאה. שירות שניתן חינם על ידי חנות הפאות שקניתי בה את הפאה. ממש כמו תור למספרה. מגיעה בשעה שנקבעה לי, מסירה את הפאה מראשי ומקבלת אותה אחרי כרבע שעה חפופה, נקייה ואחרי פן. יוצאים מאסותא ויושבים לאכול במסעדה. הלוא הבטחתי לעצמי להנות בדרך עד כמה שאפשר.

והנה מגיע שוב סוף שבוע ובבוקר חברה שלנו אסתי באה לבקר ואחר הצהריים מרלן ורענן וזה משמח, נעים ומחזק. ביום ראשון בבוקר יוצאת לבית קפה עם אורית. יכולות לשבת שעות ולדבר וזה תמיד מהנה. בערב יוצאים למסיבת סיום של יובל, ערב שורשים שבו מוצגות עבודות השורשים ועבודות אמנות יפות של הילדים. 

יום שני ואנחנו בדרך לתל השומר לבדיקה אונקו-גנטית אצל פרופ׳ איתן פרידמן. ולמעני ולמען הדורות הבאים אני מקווה שזה לא גנטי, מקווה שאני לא נשאית של הגנים שאחראים לסרטן שד. מקבלת הסבר קצר על החשיבות של הבדיקות ונוטלים בדיקת דם. תשובות לבדיקות הגנטיות יהיו בעוד כחודש ואני מנסה לא לחשוב על התסריטים והתרחישים האפשריים.

והנה מחר אעבור את טיפול הכימותרפיה השלישי וזו כבר הרגשה של שגרה. רוטינה שחוזרת על עצמה. טיפול, עשרה ימים בהם הגוף עייף ומנסה להתאושש ובעקבותיהם עשרה ימים בהם הגוף מרגיש חזק יותר. ואני מרגישה כמו אצן למרחקים ארוכים. יש קטעים קשים לאורכו של המסלול ויש קטעים קלים ובסופו של דבר המרוץ מסתיים. וגם המרוץ הזה שלי בסופו של דבר יסתיים. 

קמה בבוקר ויוצאת לבדיקות דם ובערב מסיבת סיום של מעיין. מסיבה מקסימה, הילדים  שרים, רוקדים ומופיעים, ואחרי המסיבה אפטר פארטי עם מתקן מתנפח, פלאפל, עוגות ואבטיחים. הילדים ממש נהנים ואני כמו תמיד נהנית לקבל מחמאות מאמהות וגם מאבות על כמה שנראית מעולה. ואם ביום רגיל מחמאות שכאלה עושות טוב לנשמה הרי שבמצבי זה מרומם את הרוח בצורה שלא תאמן, ההרגשה נפלאה וחיוך עולה על שפתי. מה עוד אפשר לבקש?!

אוסקר וויילד על חיפוש  - במאמר שחיבר "נפש האדם תחת הסוציאליזם", 1891.

"מה שהאדם מבקש הוא, למעשה, לא כאב ולא הנאה, אלא פשוט חיים. האדם מבקש לחיות בעוצמה, במלאות, בשלמות. כשהוא יכול לעשות זאת מבלי לשים מגבלות על אחרים, או לסבול מהן בעצמו, ופעולותיו מהנות כולן, הוא יהיה שפוי יותר, בריא יותר, מתורבת יותר, יותר עצמו. הנאה היא המבחן של הטבע, סימן ההסכמה שלו. כשאדם מאושר, הוא בהרמוניה עם עצמו ועם סביבתו".

8. שינייד*

מעולם לא שתיתי כל כך הרבה לימונדה. בעצם מעולם לא שתיתי כל כך הרבה. מקפידה כל יום לשתות לפחות שתיים עשרה כוסות שתייה ומרגישה איך הגוף מתנקה והכוחות שנשאבו ממנו שבים אליו אט אט. אף פעם לא עשיתי עניין גדול מאוכל אך במהלך השנים למדתי להנות ולהתענג על אוכל משובח. בעקבות הכימותרפיה חוש הטעם נלקח ממני. הטעם בפי מתכתי משהו ומתנחמת בעובדה שזה זמני ויחלוף. ובכלל לא מסוגלת להיכנס למטבח ולבשל. לא מסוגלת להתרכז בהכנת אוכל ולשמחתי אמא שלי, אורית ורעואל לוקחים את המטלה הזו עליהם. אורית, אחותי, מפנקת אותי ומביאה לחמניות, בורקסים ועוגת גבינה. ודפי, חברתי, אף שולחת למעיין ארוחת צהריים לחוג בלט. מרגישה שבורכתי ויש על מי לסמוך.

גל ויובל יוצאים לטיול שנתי של שלשה ימים והבית שקט. אך אני חשה חוסר מנוחה וחוסר שקט. מתעוררת בבקרים קולעת למעיין צמה בשערה וחוזרת לישון. גופי מתכסה בפריחה אדומה. לשמחתי לא מגרדת. ושוב מבינה שגם זו אחת מתופעות הלוואי ותוך יומיים שלשה זה חולף. מבינה שצריכה להקשיב לגופי ונחה כשמתעייפת.

ביום שישי בבוקר יושבים עם אורית ובועז בבית קפה ואני ממש נהנית ומרגישה טוב. מיכל מתקשרת ואומרת שהכינה לנו קציצות. כמה נעים שיש חברים טובים שחושבים עלי. בשישי בערב מרלן ורענן מזמינים אותנו לארוחת ערב וכל מפגש חברים שכזה ממלא את לבי באנרגיות וכוחות. וכולם מפרגנים ואומרים שאני נראית נפלא ובמצבי זו המחמאה הכי טובה.

שערי עדיין על ראשי אך עברו עשרה ימים מאז טיפול הכימותרפיה ומרגישה שתהליך הנשירה החל. אמנם בצורה מינורית לגמרי אך יודעת שזו רק ההתחלה. משוחחת עם ילדי ומזכירה שכתוצאה מהחומרים שמקבלת שער ראשי ינשור. הם יודעים שהזמנתי פאה שדומה מאוד לשערי והדבר מרגיע אותם. שלשתם לא מעוניינים שחבריהם יראו אותי קרחת ואני מבטיחה לכבד את רצונם.

בשבת רעואל ואני מסיעים את גל וחברתה לקאמרי בתל אביב למחזמר ׳שיער׳ (כמה סימלי השם) ובינתיים יושבים בבית קפה ונהנים מתל אביב שאני כל כך אוהבת. התלבטתי אם לנסוע וכל כך שמחה שנסעתי. זהו אוורור גדול וניקוי ראש רציני מבחינתי.

האונקולוגית אסרה עלי לעבוד. המערכת החיסונית שלי נחלשת ואופי עבודתי כשיננית משאיר אותי בבית. ואני כל יום ממציאה את עצמי מחדש ומחפשת עניין. יושבת עם אורית בבית קפה, חוזרת הביתה ועוצרת במושב בשדה חמניות צהובות כשמש ומצלמת, קוראת ספרים בהנאה ומעצבת הזמנה לטקס שבועות במושב.

אני מרגישה ממש טוב אך להבדיל מתחושתי הפיזית השער ממשיך לנשור במרץ. מרלן חברתי אומרת לי שלא רואים כלום אך אחרי שמסתרקת המראה בכיור חדר האמבטיה לא משאיר ספקות כלל וכלל. המגמה ברורה לגמרי. הנשירה מתגברת מיום ליום ומרגישה שלא רוצה להגיע לחג השבועות לא מוכנה. מבינה שצריכה לתאם מועד לגלח את שערי ולקבל את הפאה. קובעים ליום חמישי בבוקר, ששה עשר ימים אחרי טיפול הכימותרפיה הראשון.

ככל שמתקרב יום חמישי אני מרגישה חזקה יותר. בתחילה הקרחת נראתה לי החלק הקשה ביותר בתהליך שעוברת ועדיין אך מסתכלת על זה כעל משוכה שצריכה לעבור, עוד מבחן בדרך. ודפי חברתי מזכירה לי שנכון שלשער תפקיד חשוב בחיינו הנשים ואנחנו מתעסקות בו הרבה אך קניתי פאה שווה שתקל עלי במקצת ושכל הזמן אזכור שהשער יצמח מהר שוב ושהכי חשוב שגילו את הגידול בזמן. דפי מציעה שאולי אקנה לי גם כמה מטפחות במידה ויהיה לי חם עם הפאה אך אני מסבירה שלא רואה את עצמי הולכת עם מטפחת. קניתי כובעים נחמדים בארה״ב ומקסימום אחבוש כובע.

דפי באהבה גדולה ופירגון אומרת לי שאני צריכה לקבל תעודת הוראה למורה הטובה ביותר בהוראת ניהול מחשבות חיוביות ופונקציונאליות, חוסן ובריאות נפשית. ואומרת שאני צריכה ללמד אנשים איך עושים זאת. ואני מסמיקה מרוב מחמאות ודפי ממשיכה ואומרת שבכל ארוע קשה יש אתגר שחבוי בו ולא כל אחד מצליח לראות את החלק הזה. רבים בוחרים לראות רק את הקטסטרופות וזה משנה את איכות החיים. ואני אומרת שאנחנו במסע כל החיים וכל הזמן לומדים. קטסטרופות תמיד יהיו וצריך לחשוב מחשבות חיוביות ולהשתדל לנהל את הדברים עד כמה שאפשר. אני רואה במה שעוברת מבחן נפשי הרבה יותר ממבחן פיזי ואני משוכנעת שאני יכולה לו.

ודפי ממשיכה ואומרת שאולי בזכות מה שאני עוברת אעשה הסבה מקצועית, למאמנת אישית. ואני שאף פעם לא חשבתי על זה מקשיבה לדבריה. ודפי מוסיפה ואומרת שאין לה ספק שהגישה שלי משפיעה על איך שכל התהליך משפיע עלי, כמו תגובת שרשרת. ואני בכנות אומרת שלא תמיד הייתי כזאת אופטימית ושהשתפרתי במהלך השנים.

ודפי ממשיכה ואומרת שאני קשובה ואמפאתית ורגישה ושיש לי חשיבה נכונה ויכולת להתבונן בדברים ולראות אותם ולדבר עם הזולת. השיחה עם דפי נותנת לי רוח גבית מדהימה והרבה כח ועוצמה להמשיך במסע. 

מגיע יום חמישי. בוחרת להתאפר יותר מתמיד ומתלבשת חגיגי. חושבת איך יכולה לחפות על הקרחת. רוצה שהמבט מראשי המגולח יוסט לגופי ולכן מקפידה על הלבוש. יוצאים בבוקר מהבית וההרגשה מוזרה. הלב מתכווץ אבל אין שום אפשרות אחרת. יש סיטואציות בחיים שאין לנו בחירה וזו אחת מהן. הבחירה היחידה מבחינתי היא קביעת התזמון של הגילוח וקבלת הפאה. סוג של שליטה גם אם קטנה. רעואל ואורית, אחותי, מצטרפים אלי ליום הגורלי הזה. לשמחתי הם עומדים לצדי לאורך כל המסע הזה, על כל שלביו. נעים כל כך לא להיות לבד. היחד הזה מוסיף המון שמחה וחיוכים. חוש ההומור נוכח בכל שלב ובכל מעמד.

עד עתה בכל שלבי המחלה מיום גילויה לא בכיתי ולא הזלתי דמעה. כזו אני. משדרת חוזק ורוצה להסתכל קדימה בחיוך. אך מרגישה שיש אפשרות שהיום תהיה נקודת משבר. לאבד את שער ראשי נראה לי קשה יותר להתמודדות מאשר הטיפול הכימותרפי. מדובר בהתמודדות נפשית וחוששת שהיום יהיה יום של דמעות. דמעות? ים של דמעות. מכינה את עצמי ונותנת לעצמי לגיטימציה שזה בסדר והכי נכון. מה יש לנו הנשים עם השער? למה הוא כל כך חשוב לנו??? שנים אני מגדלת את שערי, כל בוקר נותנת את דעתי עליו ובהקפדה. כל שערה צריכה להיות במקומה. והנה בכמה רגעים ובעזרתה של מכונת תספורת עומדת לאבד אותו. טוב, הברירה האחרת היא לחכות ולראותו נושר אט אט ואין לי עניין לראות את שערי במראה דליל וחולני. זהו, החלטתי. שלמה עם ההחלטה ומחכה לראות כמה נוראה תהיה התוצאה. יש מי שמרגיע ואומר שגם עם פאה אהיה עדיין יפה. הלוואי ויכולתי להאמין בזה. הספק מנכר אבל נעים לשמוע.

מגיעים לחנות הפאות. שעת בוקר. אמיר שהיה לבבי ומקסים בפעם הראשונה כשהגענו לחנות מקבל אותנו גם היום בחיוך נעים. מסביר שמחכה לי בילוי של כמה שעות שיכלול גילוח, התאמת הפאה לראשי, מעט תספורת לפאה וקצת פן לעיצוב סופי. ועם הרבה רגישות ואמפתיה מזמין אותנו לחדר פרטי, צדדי לצורך גילוח שער ראשי. חדר קטן עם מראה גדולה. ושואל איך ארצה לשבת? עם פנים מול המראה או עם הגב למראה? ואני ללא קמצוץ של היסוס אומרת ״אני רק עם פנים למראה״ ומתיישבת. מוסיפה ואומרת שיש מצב שאפרוץ בבכי גדול אבל חייבת לראות את המציאות בעיניים.

אני מפקידה את הטלפון בידיו של רעואל ומבקשת שיצלם סרטון שיתעד את פעולת הגילוח. ואני בטוחה ומשוכנעת שכל התיעוד הזה יכנס עמוק עמוק למגירה. לא מתכוונת להראות לאיש את הזוועה. הלוא אהיה מכוערת נורא.

מצטלמים כמה תמונות של לפני ואמיר בעדינות מחזיק את מכונת התספורת בידו ומתחיל במלאכת הגילוח. להפתעתי אני מצליחה לדבר ולחייך. ואמיר מתחיל משכבות השער התחתונות ומשאיר את מעטפת השער לסוף. הכי עדין ורגיש שאפשר. השער מתחיל לנשור מראשי ואמיר אומר שבכל רגע אם רוצה הפוגה או אתנחתא קומית שאגיד ואני אומרת לו ״התחלת ולכן תסיים״ ואמיר מספר שיש מקרים שמגיעים גם חמישה עשר איש, מחזיקים את ידי האישה, תומכים ומעודדים כך שאנחנו ממש סולידיים. אמיר ממשיך בנועם רב ואומר שתכף אראה כמה זה יפה ואני מגחכת ואז מגיע השלב הפאנקיסטי משהו ואני עם חצי ראש מגולח. אני צוחקת ומחייכת ופולטת אנחת Oh God ורעואל אומר שאני נראית כמו זמרת רוק ואורית אומרת שממש יפה לי ואני שואלת אותה איזה משקפיים הרכיבה היום? ואמיר אומר שיש לי ראש יפה ואני פורצת בצחוק. ואחרי פחות מעשר דקות אני מגולחת ראש ומחייכת. רעואל מצלם אותי מספר תמונות ואני מרגישה זקופה, חזקה ואפילו שמחה. שמחה שעברתי עוד שלב במסע. ואפילו להפתעתי לא מרגישה מכוערת.

אמיר חובש לראשי את הפאה והיא נראית ממש יפה ואומר היה כלא היה ואני אומרת לו שהבטיח שאבוא עם ואצא עם.  ולסיכום אומרת שלא היה טראומטי כמו שחשבתי ומרגישה הקלה עצומה. מגיעה בחורה, בודקת ומודדת את היקף ראשי ומתאימה את מידות הפאה, אחר כך יושבת לתספורת קלה וקצת פן. מרגישה ממש טוב לאור הנסיבות. יוצאת מרוצה ואף משועשעת ובדרך לאוטו עוצרים לקנות מנת פלאפל כי כבר שעת צהריים והרעב מתחיל לנכר בבטן. 

ואני שחשבתי שכל תמונות הראש המגולח יכנסו במהרה עמוק למגירה מתחילה לשלוח הודעות עם תמונות למשפחתי ולחברי וכותבת שאני אחרי גילוח ופאה ועדיין מחייכת והתגובות לא מאחרות לבוא. כולם מפרגנים ואומרים שמהממת, שנראית נהדר, יפה וסקסית ויש מי שקורא לי שינייד והדבר מעלה חיוך על שפתי. מבחינתי זו מחמאה נהדרת, שינייד אוקונור זמרת מצויינת. והאנשים שסובבים אותי בעצם לא מבינים עד כמה למילים האלה יש כח, כח מרפא מבחינתי. ואני מרגישה מחוזקת מכל מה שעבר עלי היום. עוד שלב בדרך הפתלתלה הזו מאחורי.

חוזרת הביתה לילדי. הם בסופו של דבר בראש מעייני. הפאה על ראשי ואני מרגישה אתה ממש בנוח. היא נראית בדיוק כמו השער שלי אחרי פן במספרה. מעיין לא מעוניינת לראות אותי מגולחת ראש. היא חוששת ומבקשת שכשהיא מגיעה לחדר השינה בבוקר שאחבוש כובע לפני שהיא נכנסת לחדר. וכך ליד מיטתי מונח לו כובע ואני מכבדת את בקשתה. הדבר מחזיק בדיוק יום ובשבת בבוקר מעיין מגיעה לחדר השינה, נכנסת ולא מבקשת שאחבוש כובע. לשמחתי המסר ששידרתי שאין לה ממה לחשוש ושכבר אין לי סרטן בגוף ושהקרחת היא תוצאה של תרופות מאוד חזקות שאני מקבלת עבד.

אני מרגישה עייפות קלה. מרגישה שמעמד הגילוח גבה ממני כוחות למרות שיצאתי ממנו מחוזקת. מרגישה שאני בהיי, מכל הרגעים שעוברים עלי ומהתגובות של הסובבים לי שלא מפסיקים לפרגן. דפי וגיל מגיעים בשישי בערב לקפה ואני שמחה ומגישה עוגת גבינה שאפיתי לכבוד חג השבועות. ולמרות שעייפה כל כך נעים שבאים חברים ואני מרגישה בטחון ועצמה. תחושות כל כך שונות ממה שדמיינתי שאחוש וזו הרגשה נפלאה. 

אנחנו מתארחים לארוחת חג אצל הורי והם שמחים לראות שאני עדיין מחייכת, אופטימית ועם ראש מורם. חולף לו חג השבועות ואני מתרגלת לפאה שעל ראשי. ביום שני בבוקר מתייצבת כבר במרפאה לבדיקות דם. מחר אמורה לעבור טיפול כימותרפיה שני ויש לבדוק שהגוף אכן מוכן. עירית האחות במרפאה ונורית הלבורנטית שלוקחת את הדם מחמיאות לי ואומרות שאני נראית נהדר וכל כך נעים לפתוח כך את היום. ואני מתחילה לקחת את הכדורים לקראת מחר, סטרואידים וכדורים שיגנו על מערכת העיכול. והראש מתחיל לחשוב על מחר, איך יהיה הטיפול השני, איך ארגיש, ומה שלא יהיה יודעת שאחרי מחר מחצית מאחורי!

Sinead O'connor

Nothing compares 2 you 

(מילים ולחן: פרינס, 1990)

It's been seven hours and fifteen days/ Since you took your love away/ I go out every night and sleep all day/ Since you took your love away/ Since you been gone I can do whatever I want/ I can see whomever I choose/ I can eat my dinner in a fancy restaurant/ But nothing/ I said nothing can take away these blues/'Cause nothing compares/ Nothing compares to you

It's been so lonely without you here/ Like a bird without a song/ Nothing can stop these lonely tears from falling/ Tell me baby where did I go wrong/ I could put my arms around every boy I see/ But they'd only remind me of you/ I went to the doctor guess what he told me/ Guess what he told me/ He said girl you better try to have fun no matter what you do/ but he's a fool/'Cause nothing compares 2 you 

All the flowers that you planted mama/ In the back yard/ All died when you went away/ I know that living with you baby was sometimes hard/ But I'm willing to give it another try/'Cause nothing compares/ Nothing compares 2 you

להאזנה לשיר לחץ כאן

*שינייד או'קונור (Sinéad O'Connor) היא זמרת אירית. בנוסף למוזיקה שלה, היא ידועה במראה החריג שלה, מופיעה לעתים קרובות עם קרחת, ובדעותיה השנויות במחלוקת.

באלבומה השני, I Do Not Want What I Haven't Got, הופיע השיר "Nothing Compares 2 U", שנכתב והופק על ידי פרינס. השיר נהיה להיט גדול בכל העולם, והאלבום נהיה אחד מרבי המכר הגדולים של 1990. ביולי של אותה שנה השתתפה או'קונור בהופעה הגדולה של רוג׳ר ווטרס (פינק פלויד) בברלין, יחד עם גדולי האמנים של אותה תקופה.