יום רודף
לו יום ולילה רודף לילה, לעתים מתקשה להירדם ולעתים מתקשה להתעורר. עבר יותר
מחודש מאז הניתוח ועדיין לא ברור איזה טיפול צריכה לעבור. לא ברורה הדרך בה צריכה
לצעוד. מרגישה שלא יכולה לשאת עוד את ההמתנה הזאת.
מתקשרים
מאסותא וקובעים לי תור לאונקולוגית. הגיעו תשובות האונקו-טייפ שיגאלו אותי מאי
הוודאות. מגיעים לאסותא, שוב למכון האונקולוגי. אחרי המתנה קצרה נכנסים לפגישה עם
האונקולוגית. לפניה מונח דף ועוד לפני שהיא מתחילה לדבר עיני משוטטות על פני הדף.
דף תשובת האונקו-טייפ. עיני תרות אחרי מספר, RS Recurrence score, המתאים לאחוז הסיכון לחזרה של המחלה ללא טיפול כימותרפי.
המספר על הדף 32 כתוב בגדול מוקף בעיגול, אי אפשר לפספס. ואני
יודעת משיטוט קצר באינטרנט מה משמעותו של המספר הזה ואני מרגישה שגופי צונח מעט
לתוך הכיסא. תחושת כבדות מציפה אותי ואני מנסה להזדקף. כל כך קיוויתי לראות מספר קטן יותר.
והאונקולוגית מסבירה מה משמעות
תוצאות הבדיקה ואני מנסה להיות קשובה להסברים אבל בראשי כבר מתחילה לחשוב איך
עוברת את השלבים הבאים בדרך. הגרפים על הדף מראים היטב שכימותרפיה תקטין את
הסיכויים להישנות המחלה. מבחינת האונקולוגית הכימותרפיה הכרחית. וגם מבחינתי עדיף
ללכת על בטוח עד כמה שאפשר ואני
מאמינה שזו הדרך הנכונה. אין מנוס מכימותרפיה!
האונקולוגית מסבירה שעלי לעבור
בסך הכל ארבעה טיפולים כימותרפיים. כל שלושה שבועות טיפול. מספרת שלחומרים שיחלחלו
לתוך גופי קוראים טקסוטר וציטוקסן (TC), ובאוזני השמות האלה נשמעים כמו רעלים. עוד אומרת שהטיפול ילווה
בחולשה ועייפות כבדים עד כשבוע אחרי הטיפול. להגדרתה זה טיפול חזק אך הטוב ביותר.
היא מוסיפה שהשער ינשור, יכולים להופיע כתמים על הציפורניים, יכולה לחוש נימול
בקצות האצבעות ושלל תופעות אחרות.
ואני מנסה להיות קשובה לכל פיסת
מידע אבל הראש הפרקטי שלי חושב קדימה. העייפות והחולשה לא מטרידים אותי עכשיו. מה
עושים כשעייפים? נחים! מה שכן מטריד ובגדול הוא עניין הקרחת. ובטוחה שקרחת לא
תחמיא כלל וכלל למבנה פני הארוך וזה בלשון המעטה.
האונקולוגית מוסיפה שבתום הכימותרפיה
אצטרך לעבור סדרה של 25 הקרנות, חמישה ימים בשבוע, במשך חמישה שבועות ולבסוף אקבל
גם טיפול תרופתי. דרך ארוכה לעבור אבל אני עובדת בשלבים, בצעדים קטנים וזה מן הסתם
עוזר לי לשלוט בעניינים.
אחרי זמן קצר הרופאה מסיימת את ההסברים, מסתכלת עלי ושואלת האם יש לי שאלות ואני שלא מאבדת את העשתונות מחייכת ושואלת ״איפה קונים פאה שווה?״ זה הדבר היחיד שמעסיק אותי ברגע זה ובטוחה שעם כל השאר אסתדר. פרקטית. זו המשוכה שצריכה לעבור כרגע. הרופאה מחייכת ואומרת שהפקידה תיתן לי רשימה מסודרת של חנויות.
יוצאים למשרד, אני מתיישבת מול
הפקידה, מפוקסת לגמרי במטרה ומבקשת את הרשימה, רשימת חנויות הפאות. בלי להסס.
הרשימה בידי, רעד קל עובר בגופי. הפקידה לוקחת אותנו למכון הכימותרפיה שעד עתה
חלפתי על פניו כל פעם בדרכי מהמעלית לחדרה של האונקולוגית והפעם אני חוצה את הסף
ונכנסת לחלל גדול ושקט עם עמדות טיפול כשבכל עמדה כורסא כחולה ובמרכזו של החלל
דלפק עגול. אני ניגשת לפקידה וזו עם חיוך נעים על הפנים שואלת מתי ארצה להתחיל
וקובעת לי תור ליום שלישי בשבוע הבא. כאן לא צריך לבקש תור דחוף! פשוט מקבלים!
ורעואל שואל מה רוצה לעשות עכשיו
ולי זה מאוד ברור. מסתכלת על הרשימה שבידי, מצביעה על השם הראשון ברשימה ״רבקה
זהבי״ ואומרת לרעואל שנוסעים עכשיו להזמין פאה. רעואל שואל אם אני בטוחה שרוצה
לעשות זאת כבר עכשיו ואני בטוחה שרוצה לעשות וי (v) על המשימה הזאת שעומדת כרגע בראש סדר
העדיפויות. זה צעד מאוד חשוב עבורי בדרך שעוברת. משוכה שחייבת לעבור עכשיו. וברגע
שאעבור אותה ארגיש מוכנה
לקראת השלבים הבאים.
נוסעים לרמת גן לחנות הפאות
וראשי עסוק אך ורק בזה. מגיעים, מחנים את האוטו בחנייה ממש ליד החנות ונכנסים.
השעה כבר ארבע וחצי, סוף היום במושגים של חנות הפאות. פונה לפקידה ומסבירה בלי
להתבלבל שיש לי סרטן שד וצריכה פאה. לפני שמספיקה לסיים את המשפט ניגש אלי בחור עם
חיוך נעים ורגיש על הפנים ואומר ששמו אמיר והוא בעל החנות. אומרת לו בחיוך
שצריכה פאה. והוא שואל בחיוך ״למי? לך או לבעלך?״ את ראשו של רעואל מעטרת קרחת כבר
שנים רבות. אני מחייכת ואומרת שיש לי סרטן שד. ומשתפת שאת הטיפול הכימותרפי הראשון
עוברת בשבוע הבא.
אמיר מסביר לי על הסוגים השונים
של הפאות, שיער סינתטי, שיער טבעי, מחירים שונים, ואני בטוחה בעצמי ומבקשת פאה
משער טבעי, הכי יפה שיש. לא מתכוונת לחסוך שקל ברגע הזה!!! רוצה להראות טוב!
בחורה שעובדת בחנות מראה לי
שלוש פאות ולהפתעתי אחת יותר יפה מהשנייה. היא מסייעת לי למדוד אותן על
ראשי. אחת ממש דומה לתספורת שלי ואני ממש מרוצה, צוחקת ומחייכת. ואמיר
בעדינות רבה מסביר שהשער יתחיל לנשור כשבוע עד עשרה ימים ממועד הטיפול הכימותרפי
הראשון. ושכדאי כעבור שבועיים להגיע לגלח את השער ולהתאים את הפאה. וזאת על מנת
שלא אמצא את עצמי עם שיער דליל מאוד על הראש. אמיר ברגישות גדולה אומר שאני לא
חייבת להחליט עכשיו איזו פאה רוצה ושיש לי עוד זמן ויכולה לנסוע הביתה ולחשוב על
זה. אבל אני החלטית לגמרי, צריכה לסמן וי ברשימת המטלות שלי, אין שום סיבה לדחות
את קבלת ההחלטה. ואני בוחרת פאה ואפילו מצלמים את הגוונים שעל ראשי על מנת לקשט את
הפאה באותם גוונים כדי שתראה בדיוק כמו שערי.
זהו,
יוצאת מהחנות בתחושת הקלה ובהרגשה טובה. הזמנתי פאה ממש יפה, משער טבעי אירופאי,
נראית בדיוק כמו השער שלי, גם מבחינת התספורת וגם מבחינת הגוון. מעולם לא הוצאתי
סכום כה גבוה בכזאת מהירות, בלי התלבטות ובלי סקר שוק ואני מרוצה. יכולה לעשות וי על
עוד משימה. ואני מרגישה לגמרי רגועה ומוכנה לשלב הבא במסע. מרגישה שבכל הכאוס הזה
והסיטואציה שנשאבתי לתוכה לא מרצון אני איכשהו מצליחה לשלוט, לנהל ואולי במידה
מסויימת לקבוע את קצב ההתנהלות.
חולפים
יומיים ואנו נוסעים לתל השומר להיפגש עם אונקולוגית נוספת לקבלת חוות דעת נוספת.
לא מצפה להפתעות והרי גם הזמנתי כבר פאה אבל בכל זאת לא יזיק לשמוע חוות דעת
נוספת. ולשמחתי האונקולוגית ממליצה על אותו הטיפול בדיוק. אומרת שהטיפול אגרסיבי
אבל הטוב ביותר. לשמחתי אין חילוקי דעות. יש הסכמה והדבר בהחלט נותן ביטחון
ומבחינתי זה מצוין ונותן אור ירוק להתקדם. במקביל
אנחנו שולחים את כל תוצאות הבדיקות לאורלי, בת הדוד שלי שגרה בניו יורק. חמתה היא
חוקרת בתחום הסרטן. גם ממנה אני מקבלת חיזוק שזהו הטיפול הנכון.
יוצאים
מהאונקולוגית בתל השומר ונוסעים לטיילת בתל אביב. מרגישה שחייבת לראות את הים. לים
תמיד היתה השפעה מרגיעה מבחינתי ויודעת שאוכל לשאוב קצת שקט נפשי מהתבוננות בו.
עוד פחות משבוע אעבור טיפול כימותרפי ראשון ולא יודעת איך יראו חיי אחרי ואיך
ארגיש. נוטה להאמין שאהיה בסדר אבל רוצה לשבת בים. יושבים ב׳ללה לנד׳ וכמה סמלי
השם. מרגישה שחיה בסרט. שעת שקיעה והשמיים בוערים בצבעי כתום, צהוב וורוד. אורית,
אחותי, ובועז, בעלה, מצטרפים אלינו ואני מסתכלת על הים נושמת עמוק ומנסה לנצור את
הרגע.
למרות
שזה לא ממש משמח ואולי מאכזב ולא מה שקיווינו אני מרוצה שיש דרך ואוכל להתחיל
לצעוד בה. אין ספק שבראש עוברות כל מיני מחשבות אבל לא נותנת לעצמי לשקוע. רוצה
כבר להתחיל, מאמינה שיהיה טוב בסוף. אני לא במתח לקראת הכימותרפיה. אולי עוד יגיע
המתח. כרגע אני בעיקר רוצה להתחיל לצעוד בדרך כדי לראות את האור בקצה המנהרה.
לשמחתי אני די רגועה ויודעת שאם יש שמץ של ספק עדיף מבחינתי ללכת עד הסוף ולא לקחת
סיכון. ואני סופרת את מספר השבועות ויודעת שלפני יום הולדתי ב-11
ביולי אסיים את הטיפולים הכימותרפיים. יודעת שמה שלא יהיה הזמן
יעבור.
ביום
שישי אוכלים ארוחת ערב אצל ההורים שלי ובשבת מתארחים אצל ההורים של רעואל. בשבת
בערב שותים קפה אצל חברים, בראשון בבוקר חברה מבקרת אותי, תחושה של מסיבת סיום.
תקופה חולפת ואחרת, שונה, בלתי מוכרת עומדת בפתח. אורלי
שולחת לי תמונות מניו יורק הפורחת באביב בשלל צבעים ואמנם הייתי בניו יורק בסתיו
האחרון אך הכל נראה כל כך רחוק. הרבה קרה מאז. ודן חבר שלנו שולח תמונות מנסיעת
עבודה לאתיופיה וג׳יבוטי, תמונות מקסימות מעולם אחר ושונה, תמונות של ילדים
מחייכים, ים, מדבר של מלח. והכל כל כך משמח ונעים. נהנית מהדברים הכי קטנים.
יום לפני
הטיפול הכימותרפי הראשון ואני עצובה מעט אך מנסה להיות עסוקה. מעצבת הזמנה לטקס
שבועות במושב ויוצאת לשיחת הורים עם המורה של יובל. ואני מוקפת בחברים ובני משפחה
תומכים שרק רוצים לעזור ולסייע. אני מקבלת שיחות טלפון וכולם דואגים לי, מרעיפים
אהבה ומאחלים בהצלחה וזה נעים ונותן המון כח. ויודעת שיש לי שותף לדרך שיכולה
לסמוך עליו שיהיה שם בשבילי, רעואל.
מחר
עוברת את הטיפול הכימותרפי הראשון ומרגישה ויודעת שהדרך אולי תהיה ארוכה אבל אני
הולכת לעבור אותה באופן שבחרתי לי. ממשיכה להיות אופטימית ולחייך, ושואבת כח מכל
שיחת טלפון, הודעה או ביקור ובלילה וזה לא ממש מפתיע הצוואר תפוס ומתקשה להירדם.
מה טומן בחובו היום הבא? אין איש יודע.
דרכנו
שרית וינו אלעד וחני פירסטנברג
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: יזהר אשדות
ביצוע נוסף לשיר דני בסן
אור
הנר נמהל באור הירח
על הכר שיערך שפוך
בחלון צמרת עץ פורח
והשקט חזר, רואים לפי החיוך
סערה היתה, הנה חלפה לה
ופנייך שוב רוגעות כפני הים
עם האור נוסיף ללכת הלאה
עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם
לא קלה היא, לא קלה דרכנו
ועינייך לפעמים כה נוגות
עוד שדות פורחים יש לפנינו
עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות
רסיסים של אור בדמעותייך
וחיוך שוב מגשש דרכו אלי
כל הטוב עודנו לפנייך
שימי ראש על כתפי, תני לי ידך
בידי
עוד מעט יתם הנר לגווע
עוד מעט יובס השקט המבורך
המולת היום תתחיל לבקוע
לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך
לא קלה היא, לא קלה דרכנו...
נאוה יקרה בכל טור אני עוד יותר מעריכה את הכוחות והאוטימיות שיש בך! בכל נקודה בזמן עשית את הבחירות הנכונות לך ושמרת על ראיה חיובית בכל מצב שזה מדהים אותי....מכריזה עליך כאשת השנה שלי...במיוחד לרגל יום האשה שחל היום!
השבמחקנאווה׳לה, קוראת בחצי חיוך ועיניים רטובות.
השבמחקכמה עוצמות יש בך!
פעם, חברה טובה שלי (שאולי את מכירה) אמרה לי בבטחון ובאופטימיות כי היא במסלול עם האור הירוק. נשמע שאת הרגשת והאמנת את אותו הדבר. אין ספק - אתן מיוחדות ❤️
בשמת יקירתי! את אשה מדהימה, מפרגנת ומעודדת! אין כמוך! המון תודה! נשיקות
השבמחקיעל היקרה! מכירה את חברתך מקרוב... יש רגעים בחיים שאין לנו דרך אחרת! ותמיד נעים שיש אנשים כמוך באמצע הדרך! תודה!!!
השבמחקנאוה, יקירתי, בכל פוסט מתגלים כל פעם האומץ והכוח שלך. היכולת שלך להדוף את החששות ולהביט קדימה באופטימיות מדהימה. שיהיה רק טוב ובבריאות איתנה!! נשיקות, שרון.
השבמחקנאוה, יקירתי, בכל פוסט מתגלים כל פעם האומץ והכוח שלך. היכולת שלך להדוף את החששות ולהביט קדימה באופטימיות מדהימה. שיהיה רק טוב ובבריאות איתנה!! נשיקות, שרון.
השבמחקשרון יקירתי, כמו שכתבתי בסוף הפוסט "שואבת כח מכל שיחת טלפון, הודעה או ביקור" וזה בזכות כל האנשים הנפלאים שהיו אתי לאורך הדרך ואת אחד מהם! תודה!נשיקות
השבמחק