9. תגובה

יום חדש עומד בפתח וטיפול הכימותרפיה השני לפני. יודעת שהשפעת החומרים מצטברת אך יחד עם זאת אופטימית לגמרי ומאמינה שארגיש טוב. אורית ורעואל כמובן מצטרפים אלי גם היום, ממש בילוי משפחתי.

מגיעים לאסותא ברמת החייל בעשר בבוקר. כרגיל שקט ורגוע פה. הצטיידנו בנענע שקטפנו בגינה ופותחים את הבוקר עם כוס תה. אם לטיפול הראשון הגעתי עם שערי על ראשי הרי שעכשיו אני מגיעה עם הפאה לראשי. מרגישה איתה די נוח אבל בוחרת להסירה ולהיות חשופת ראש, קרחת. מרגישה לגמרי בנוח עם המראה הזה. ואם להיות כנה עם עצמי הרי שזה מפתיע אותי לגמרי ואף משמח. והגבות והריסים עדיין לא נשרו ומקשטים את פני וזו עוד סיבה לחייך. 

נוטלת כדור אמנד נגד בחילות ומקווה שאכן ישפיע כמו בפעם הקודמת. ועוד לפני שהחומרים מתחילים לזרום בגופי מקבלת סטרואידים ומצב הרוח שלי מצוין. ואז דורית, האחות, מחברת אותי לטקסוטר, החומר הראשון שאמורה לקבל.

לא חולפת לה שנייה, גופי הספיק לטעום טיפה או שתיים מהטקסוטר, ואני מרגישה בחום עז שמתפשט בבטני ומבינה שמשהו אינו כשורה. לא מהססת לרגע ומיד אומרת לדורית שמרגישה חום בבטן. היא מבינה מיד את המשמעות של דברי, מפסיקה מיד את זרימת החומר ומכריזה ״יש לי תגובה!״. 

בזמן הקצר הזה אני מרגישה שהחום עולה לפלג גופי העליון, מרגישה את החזה בוער והחום מתפשט גם בפי. אודם מציף את גופי ואת פני. חשה קוצר נשימה נוראי. מסביבי כבר ארבעה אחים ואחיות עם מזרקים שלופים בידיהם.

אני מתקשה לנשום ומנסה להיות בשליטה ולהתרכז בנשימות. מנסה לא להילחץ ולנשום עמוק עד כמה שיכולה. יודעת שהתגובה הרגועה שלי תסייע לגופי להתגבר וכן תסייע לצוות שמטפל בי. מחברים אותי לחמצן ומזריקים לי שתי זריקות שמייצבות אותי כמעט מיד. הטיפול שנותנים לי פשוט מהיר ואני שמחה שדיווחתי בזמן על הרגשתי. אני חוזרת אט אט לעצמי, מסדירה נשימה ומבינה שבעצם גופי פיתח רגישות לטקסוטר. לשמחתי דורית, האחות, והצוות המעולה שהיה סביבי פעלו הכי נכון והכי מהר שאפשר, מה שאפשר לי לחזור לעצמי די מהר. הצוות פשוט מיומן וזה בהחלט מרגיע שיש על מי לסמוך.

אני מביטה באורית ורעואל וחשש גדול על פניהם. רעואל חיוור לגמרי. את אשר אני הרגשתי, הם ראו ואני מניחה שהמראה היה די מדאיג בלשון המעטה. אורית מתעשתת ומכינה כוס תה לרעואל עם לא מעט סוכר כדי להחזיר את הצבע לפניו.

מהתייעצות עם האונקולוגית אני מבינה שבטיפול הבא אקבל חומרים נוגדי אלרגיה ובנוסף אעבור את הטיפול תחת טשטוש. זה מאכזב מעט מכיוון שאני פריקית של שליטה, אבל אם זו ההמלצה אני בטוחה שגם את המשוכה הזו אעבור.

מקבלת בסופו של דבר את החומרים שצריכה ומרגישה טוב. מסתיים לו היום הארוך הזה. עייפה מעט. לשמחתי ישנה טוב בלילה. ונעים לחשוב שמחצית מהדרך הזו כבר מאחורי.

למחרת קמה בבוקר ונוטלת את התרופות, סטרואידים וכדורים שמגנים על מערכת העיכול. אמי מגיעה עם קופסאות אוכל ורוצה לסייע בכל. תולה כביסה, מכינה ארוחת צהריים לילדים ופשוט נמצאת ועצם הנוכחות שלה מרגיעה ונותנת שלווה. בצהרי היום אני אמורה להזריק לעצמי זריקת ניולסטים. הזריקה מפחיתה את הסיכון לפתח זיהומים ובעצם מעודדת ומאיצה ייצור תאי דם לבנים המהווים חלק עיקרי במערכת החיסון וביכולתם להילחם בזיהומים. ואם בפעם הקודמת הזרקתי לעצמי את הזריקה במרפאה בנוכחות האחות הרי שעכשיו אני מזריקה לעצמי לבד. שתיים-שלוש אצבעות מהטבור, מחדירה את המחט הדקיקה בנחרצות ומרוצה מעצמי שאת הפעולה הזו עושה לבד. אורית ובועז מגיעים לבקר ולראות אותי אחרי "התרגיל" שעשיתי ושמחים לראות שאני ממש בסדר.

אני מקפידה לנוח בצהריים בימים הקרובים. מרגישה עייפות, תחושה שהרגליים לא ממש סוחבות את הגוף. אני מפעילה מכונת כביסה ומתיישבת לנוח. מטלה שבעבר נעשתה בהיסח הדעת מקבלת מקום של כבוד.

מגיע יום שישי ואנחנו מוזמנים למיכל ודן לארוחת ערב. מודה שאחרי מה שעבר עלי בטיפול האחרון הייתי בטוחה שאהיה תשושה ואוותר אך לשמחתי אוגרת כוחות. אני מבינה שגם אם עייפה זה נעים ומהנה לאוורר את הראש ולא נותנת לעייפות לפגוע לי בהנאה. האווירה כיפית ושמחה ונכון שהכי פשוט היה להיכנס למיטה, להתכרבל בשמיכה ולחכות שהזמן יחלוף אבל אני שמחה ששוב בוחרת לשמור על השגרה עד כמה שניתן. בוחרת להנות, בוחרת להיות מאושרת.

חולף לו סוף השבוע וחשה מעט כאבי גב, פרקים ושרירים. נוטלת אדוויל וזה בהחלט עוזר להרגיע קצת את הגוף. הכאבים נשלטים וחולפים. כמעט שבוע עבר מהטיפול ואני מתאוששת והרגשתי במגמת שיפור. זוהי תקופת סוף שנת הלימודים וחודש של מסיבות סיום גם בבתי הספר וגם בחוגי המחול של הבנות ואני מנסה לתמרן בין המסיבות לטיפולים כדי שאוכל להשתתף ולחגוג עם הילדים. לא רוצה לוותר ורוצה להיות שם בשבילם.

ביום חמישי יוצאים למופע סופשנה בחוג המחול של מעיין. מעיין מופיעה בחמישה ריקודים, בלט קלאסי, מודרני, ג׳אז, היפהופ ומחזמר. היא מקסימה ומתרגשת. ובאולם המופעים אני פוגשת אנשים שאומרים שאני נראית נהדר ושואלים אם הייתי אצל הספר, ואני בעדינות מסבירה שמדובר בפאה ושיש לי סרטן שד. אנשים בעיקר המומים ולא מאמינים.

ביום שישי בבוקר רעואל ואני יוצאים לארוחת בוקר בבית קפה, ולכל מה שעושה יש טעם נהדר. מבינה ששום דבר הוא לא מובן מאליו ונהנית מהדברים הכי קטנים. בצהריים רעואל לוקח את מעיין לשיעור נסיון בגלישה בים ואני שכל כך אוהבת את הים מוותרת על החווייה. בשבת יובל גולש בים אך גם הפעם אני נשארת בבית. שמש וכימותרפיה לא הולכים טוב יחד ואני צריכה להיזהר מכתמי שמש. בשבת מבקרים אותנו גבי ואיתי וזה כל כל נעים ומחזק שחושבים עלי ודואגים לי.

חולפים עשרה ימים ממועד הטיפול הכימותרפי ולפני עוד עשרה ימים עד לטיפול הבא. ימים אלה הם הימים הטובים יותר. הגוף מנסה להתחזק ולהתגבר. ואני בסך הכל מרגישה טוב, לובשת בגדי ספורט, עושה תרגילי יוגה 45 דקות וצועדת 15 דקות על ההליכון. מרגישה שחייבת לחזור לכושר. וההרגשה אחרי העשייה נפלאה.

בבקרים כשאני לבד בבית אני מצליחה להנות מהשקט והרגיעה בחיי. שומעת מוזיקה, קוראת, עונה ללא מעט הודעות שמקבלת מחברים ומגלה עד כמה מהנה העובדה שלמדתי גרפיקה ועושה שוב קולאז׳ תמונות לדן, הפעם מתמונות ששלח מברצלונה.  

אני אוכלת הכל למרות שלאחר הטיפול יש בפי טעם מתכתי שלא מאפשר תמיד לחוש בטעמים האמיתיים של המזון. הסטרואידים די מנפחים את הגוף ועליתי כבר שני ק״ג. אבל לא נותנת לעניינים הפעוטים האלה להעיב על מצב הרוח שלי ומחליטה לאפות עוגיות שקדים. אוהבת את ניחוח האפייה שממלא את הבית. מפזרת מעל העוגיות אבקת סוכר וכולם מרוצים.

בוב דילן צדק באומרו: "אדם הוא הצלחה אם הוא מתעורר בבוקר, הולך לישון בלילה, בין לבין הוא עושה מה שהוא רוצה לעשות". ואני אמנם לא בשליטה מלאה על מה שקורה בתקופה זו בחיי אך בהחלט מנסה לעשות מה שרוצה ולא שוקעת לתהומות של מחשבות ודאגות. 

הימים חולפים ועוד משימה לפני. קבעתי תור באסותא לחפיפת הפאה. שירות שניתן חינם על ידי חנות הפאות שקניתי בה את הפאה. ממש כמו תור למספרה. מגיעה בשעה שנקבעה לי, מסירה את הפאה מראשי ומקבלת אותה אחרי כרבע שעה חפופה, נקייה ואחרי פן. יוצאים מאסותא ויושבים לאכול במסעדה. הלוא הבטחתי לעצמי להנות בדרך עד כמה שאפשר.

והנה מגיע שוב סוף שבוע ובבוקר חברה שלנו אסתי באה לבקר ואחר הצהריים מרלן ורענן וזה משמח, נעים ומחזק. ביום ראשון בבוקר יוצאת לבית קפה עם אורית. יכולות לשבת שעות ולדבר וזה תמיד מהנה. בערב יוצאים למסיבת סיום של יובל, ערב שורשים שבו מוצגות עבודות השורשים ועבודות אמנות יפות של הילדים. 

יום שני ואנחנו בדרך לתל השומר לבדיקה אונקו-גנטית אצל פרופ׳ איתן פרידמן. ולמעני ולמען הדורות הבאים אני מקווה שזה לא גנטי, מקווה שאני לא נשאית של הגנים שאחראים לסרטן שד. מקבלת הסבר קצר על החשיבות של הבדיקות ונוטלים בדיקת דם. תשובות לבדיקות הגנטיות יהיו בעוד כחודש ואני מנסה לא לחשוב על התסריטים והתרחישים האפשריים.

והנה מחר אעבור את טיפול הכימותרפיה השלישי וזו כבר הרגשה של שגרה. רוטינה שחוזרת על עצמה. טיפול, עשרה ימים בהם הגוף עייף ומנסה להתאושש ובעקבותיהם עשרה ימים בהם הגוף מרגיש חזק יותר. ואני מרגישה כמו אצן למרחקים ארוכים. יש קטעים קשים לאורכו של המסלול ויש קטעים קלים ובסופו של דבר המרוץ מסתיים. וגם המרוץ הזה שלי בסופו של דבר יסתיים. 

קמה בבוקר ויוצאת לבדיקות דם ובערב מסיבת סיום של מעיין. מסיבה מקסימה, הילדים  שרים, רוקדים ומופיעים, ואחרי המסיבה אפטר פארטי עם מתקן מתנפח, פלאפל, עוגות ואבטיחים. הילדים ממש נהנים ואני כמו תמיד נהנית לקבל מחמאות מאמהות וגם מאבות על כמה שנראית מעולה. ואם ביום רגיל מחמאות שכאלה עושות טוב לנשמה הרי שבמצבי זה מרומם את הרוח בצורה שלא תאמן, ההרגשה נפלאה וחיוך עולה על שפתי. מה עוד אפשר לבקש?!

אוסקר וויילד על חיפוש  - במאמר שחיבר "נפש האדם תחת הסוציאליזם", 1891.

"מה שהאדם מבקש הוא, למעשה, לא כאב ולא הנאה, אלא פשוט חיים. האדם מבקש לחיות בעוצמה, במלאות, בשלמות. כשהוא יכול לעשות זאת מבלי לשים מגבלות על אחרים, או לסבול מהן בעצמו, ופעולותיו מהנות כולן, הוא יהיה שפוי יותר, בריא יותר, מתורבת יותר, יותר עצמו. הנאה היא המבחן של הטבע, סימן ההסכמה שלו. כשאדם מאושר, הוא בהרמוניה עם עצמו ועם סביבתו".

8. שינייד*

מעולם לא שתיתי כל כך הרבה לימונדה. בעצם מעולם לא שתיתי כל כך הרבה. מקפידה כל יום לשתות לפחות שתיים עשרה כוסות שתייה ומרגישה איך הגוף מתנקה והכוחות שנשאבו ממנו שבים אליו אט אט. אף פעם לא עשיתי עניין גדול מאוכל אך במהלך השנים למדתי להנות ולהתענג על אוכל משובח. בעקבות הכימותרפיה חוש הטעם נלקח ממני. הטעם בפי מתכתי משהו ומתנחמת בעובדה שזה זמני ויחלוף. ובכלל לא מסוגלת להיכנס למטבח ולבשל. לא מסוגלת להתרכז בהכנת אוכל ולשמחתי אמא שלי, אורית ורעואל לוקחים את המטלה הזו עליהם. אורית, אחותי, מפנקת אותי ומביאה לחמניות, בורקסים ועוגת גבינה. ודפי, חברתי, אף שולחת למעיין ארוחת צהריים לחוג בלט. מרגישה שבורכתי ויש על מי לסמוך.

גל ויובל יוצאים לטיול שנתי של שלשה ימים והבית שקט. אך אני חשה חוסר מנוחה וחוסר שקט. מתעוררת בבקרים קולעת למעיין צמה בשערה וחוזרת לישון. גופי מתכסה בפריחה אדומה. לשמחתי לא מגרדת. ושוב מבינה שגם זו אחת מתופעות הלוואי ותוך יומיים שלשה זה חולף. מבינה שצריכה להקשיב לגופי ונחה כשמתעייפת.

ביום שישי בבוקר יושבים עם אורית ובועז בבית קפה ואני ממש נהנית ומרגישה טוב. מיכל מתקשרת ואומרת שהכינה לנו קציצות. כמה נעים שיש חברים טובים שחושבים עלי. בשישי בערב מרלן ורענן מזמינים אותנו לארוחת ערב וכל מפגש חברים שכזה ממלא את לבי באנרגיות וכוחות. וכולם מפרגנים ואומרים שאני נראית נפלא ובמצבי זו המחמאה הכי טובה.

שערי עדיין על ראשי אך עברו עשרה ימים מאז טיפול הכימותרפיה ומרגישה שתהליך הנשירה החל. אמנם בצורה מינורית לגמרי אך יודעת שזו רק ההתחלה. משוחחת עם ילדי ומזכירה שכתוצאה מהחומרים שמקבלת שער ראשי ינשור. הם יודעים שהזמנתי פאה שדומה מאוד לשערי והדבר מרגיע אותם. שלשתם לא מעוניינים שחבריהם יראו אותי קרחת ואני מבטיחה לכבד את רצונם.

בשבת רעואל ואני מסיעים את גל וחברתה לקאמרי בתל אביב למחזמר ׳שיער׳ (כמה סימלי השם) ובינתיים יושבים בבית קפה ונהנים מתל אביב שאני כל כך אוהבת. התלבטתי אם לנסוע וכל כך שמחה שנסעתי. זהו אוורור גדול וניקוי ראש רציני מבחינתי.

האונקולוגית אסרה עלי לעבוד. המערכת החיסונית שלי נחלשת ואופי עבודתי כשיננית משאיר אותי בבית. ואני כל יום ממציאה את עצמי מחדש ומחפשת עניין. יושבת עם אורית בבית קפה, חוזרת הביתה ועוצרת במושב בשדה חמניות צהובות כשמש ומצלמת, קוראת ספרים בהנאה ומעצבת הזמנה לטקס שבועות במושב.

אני מרגישה ממש טוב אך להבדיל מתחושתי הפיזית השער ממשיך לנשור במרץ. מרלן חברתי אומרת לי שלא רואים כלום אך אחרי שמסתרקת המראה בכיור חדר האמבטיה לא משאיר ספקות כלל וכלל. המגמה ברורה לגמרי. הנשירה מתגברת מיום ליום ומרגישה שלא רוצה להגיע לחג השבועות לא מוכנה. מבינה שצריכה לתאם מועד לגלח את שערי ולקבל את הפאה. קובעים ליום חמישי בבוקר, ששה עשר ימים אחרי טיפול הכימותרפיה הראשון.

ככל שמתקרב יום חמישי אני מרגישה חזקה יותר. בתחילה הקרחת נראתה לי החלק הקשה ביותר בתהליך שעוברת ועדיין אך מסתכלת על זה כעל משוכה שצריכה לעבור, עוד מבחן בדרך. ודפי חברתי מזכירה לי שנכון שלשער תפקיד חשוב בחיינו הנשים ואנחנו מתעסקות בו הרבה אך קניתי פאה שווה שתקל עלי במקצת ושכל הזמן אזכור שהשער יצמח מהר שוב ושהכי חשוב שגילו את הגידול בזמן. דפי מציעה שאולי אקנה לי גם כמה מטפחות במידה ויהיה לי חם עם הפאה אך אני מסבירה שלא רואה את עצמי הולכת עם מטפחת. קניתי כובעים נחמדים בארה״ב ומקסימום אחבוש כובע.

דפי באהבה גדולה ופירגון אומרת לי שאני צריכה לקבל תעודת הוראה למורה הטובה ביותר בהוראת ניהול מחשבות חיוביות ופונקציונאליות, חוסן ובריאות נפשית. ואומרת שאני צריכה ללמד אנשים איך עושים זאת. ואני מסמיקה מרוב מחמאות ודפי ממשיכה ואומרת שבכל ארוע קשה יש אתגר שחבוי בו ולא כל אחד מצליח לראות את החלק הזה. רבים בוחרים לראות רק את הקטסטרופות וזה משנה את איכות החיים. ואני אומרת שאנחנו במסע כל החיים וכל הזמן לומדים. קטסטרופות תמיד יהיו וצריך לחשוב מחשבות חיוביות ולהשתדל לנהל את הדברים עד כמה שאפשר. אני רואה במה שעוברת מבחן נפשי הרבה יותר ממבחן פיזי ואני משוכנעת שאני יכולה לו.

ודפי ממשיכה ואומרת שאולי בזכות מה שאני עוברת אעשה הסבה מקצועית, למאמנת אישית. ואני שאף פעם לא חשבתי על זה מקשיבה לדבריה. ודפי מוסיפה ואומרת שאין לה ספק שהגישה שלי משפיעה על איך שכל התהליך משפיע עלי, כמו תגובת שרשרת. ואני בכנות אומרת שלא תמיד הייתי כזאת אופטימית ושהשתפרתי במהלך השנים.

ודפי ממשיכה ואומרת שאני קשובה ואמפאתית ורגישה ושיש לי חשיבה נכונה ויכולת להתבונן בדברים ולראות אותם ולדבר עם הזולת. השיחה עם דפי נותנת לי רוח גבית מדהימה והרבה כח ועוצמה להמשיך במסע. 

מגיע יום חמישי. בוחרת להתאפר יותר מתמיד ומתלבשת חגיגי. חושבת איך יכולה לחפות על הקרחת. רוצה שהמבט מראשי המגולח יוסט לגופי ולכן מקפידה על הלבוש. יוצאים בבוקר מהבית וההרגשה מוזרה. הלב מתכווץ אבל אין שום אפשרות אחרת. יש סיטואציות בחיים שאין לנו בחירה וזו אחת מהן. הבחירה היחידה מבחינתי היא קביעת התזמון של הגילוח וקבלת הפאה. סוג של שליטה גם אם קטנה. רעואל ואורית, אחותי, מצטרפים אלי ליום הגורלי הזה. לשמחתי הם עומדים לצדי לאורך כל המסע הזה, על כל שלביו. נעים כל כך לא להיות לבד. היחד הזה מוסיף המון שמחה וחיוכים. חוש ההומור נוכח בכל שלב ובכל מעמד.

עד עתה בכל שלבי המחלה מיום גילויה לא בכיתי ולא הזלתי דמעה. כזו אני. משדרת חוזק ורוצה להסתכל קדימה בחיוך. אך מרגישה שיש אפשרות שהיום תהיה נקודת משבר. לאבד את שער ראשי נראה לי קשה יותר להתמודדות מאשר הטיפול הכימותרפי. מדובר בהתמודדות נפשית וחוששת שהיום יהיה יום של דמעות. דמעות? ים של דמעות. מכינה את עצמי ונותנת לעצמי לגיטימציה שזה בסדר והכי נכון. מה יש לנו הנשים עם השער? למה הוא כל כך חשוב לנו??? שנים אני מגדלת את שערי, כל בוקר נותנת את דעתי עליו ובהקפדה. כל שערה צריכה להיות במקומה. והנה בכמה רגעים ובעזרתה של מכונת תספורת עומדת לאבד אותו. טוב, הברירה האחרת היא לחכות ולראותו נושר אט אט ואין לי עניין לראות את שערי במראה דליל וחולני. זהו, החלטתי. שלמה עם ההחלטה ומחכה לראות כמה נוראה תהיה התוצאה. יש מי שמרגיע ואומר שגם עם פאה אהיה עדיין יפה. הלוואי ויכולתי להאמין בזה. הספק מנכר אבל נעים לשמוע.

מגיעים לחנות הפאות. שעת בוקר. אמיר שהיה לבבי ומקסים בפעם הראשונה כשהגענו לחנות מקבל אותנו גם היום בחיוך נעים. מסביר שמחכה לי בילוי של כמה שעות שיכלול גילוח, התאמת הפאה לראשי, מעט תספורת לפאה וקצת פן לעיצוב סופי. ועם הרבה רגישות ואמפתיה מזמין אותנו לחדר פרטי, צדדי לצורך גילוח שער ראשי. חדר קטן עם מראה גדולה. ושואל איך ארצה לשבת? עם פנים מול המראה או עם הגב למראה? ואני ללא קמצוץ של היסוס אומרת ״אני רק עם פנים למראה״ ומתיישבת. מוסיפה ואומרת שיש מצב שאפרוץ בבכי גדול אבל חייבת לראות את המציאות בעיניים.

אני מפקידה את הטלפון בידיו של רעואל ומבקשת שיצלם סרטון שיתעד את פעולת הגילוח. ואני בטוחה ומשוכנעת שכל התיעוד הזה יכנס עמוק עמוק למגירה. לא מתכוונת להראות לאיש את הזוועה. הלוא אהיה מכוערת נורא.

מצטלמים כמה תמונות של לפני ואמיר בעדינות מחזיק את מכונת התספורת בידו ומתחיל במלאכת הגילוח. להפתעתי אני מצליחה לדבר ולחייך. ואמיר מתחיל משכבות השער התחתונות ומשאיר את מעטפת השער לסוף. הכי עדין ורגיש שאפשר. השער מתחיל לנשור מראשי ואמיר אומר שבכל רגע אם רוצה הפוגה או אתנחתא קומית שאגיד ואני אומרת לו ״התחלת ולכן תסיים״ ואמיר מספר שיש מקרים שמגיעים גם חמישה עשר איש, מחזיקים את ידי האישה, תומכים ומעודדים כך שאנחנו ממש סולידיים. אמיר ממשיך בנועם רב ואומר שתכף אראה כמה זה יפה ואני מגחכת ואז מגיע השלב הפאנקיסטי משהו ואני עם חצי ראש מגולח. אני צוחקת ומחייכת ופולטת אנחת Oh God ורעואל אומר שאני נראית כמו זמרת רוק ואורית אומרת שממש יפה לי ואני שואלת אותה איזה משקפיים הרכיבה היום? ואמיר אומר שיש לי ראש יפה ואני פורצת בצחוק. ואחרי פחות מעשר דקות אני מגולחת ראש ומחייכת. רעואל מצלם אותי מספר תמונות ואני מרגישה זקופה, חזקה ואפילו שמחה. שמחה שעברתי עוד שלב במסע. ואפילו להפתעתי לא מרגישה מכוערת.

אמיר חובש לראשי את הפאה והיא נראית ממש יפה ואומר היה כלא היה ואני אומרת לו שהבטיח שאבוא עם ואצא עם.  ולסיכום אומרת שלא היה טראומטי כמו שחשבתי ומרגישה הקלה עצומה. מגיעה בחורה, בודקת ומודדת את היקף ראשי ומתאימה את מידות הפאה, אחר כך יושבת לתספורת קלה וקצת פן. מרגישה ממש טוב לאור הנסיבות. יוצאת מרוצה ואף משועשעת ובדרך לאוטו עוצרים לקנות מנת פלאפל כי כבר שעת צהריים והרעב מתחיל לנכר בבטן. 

ואני שחשבתי שכל תמונות הראש המגולח יכנסו במהרה עמוק למגירה מתחילה לשלוח הודעות עם תמונות למשפחתי ולחברי וכותבת שאני אחרי גילוח ופאה ועדיין מחייכת והתגובות לא מאחרות לבוא. כולם מפרגנים ואומרים שמהממת, שנראית נהדר, יפה וסקסית ויש מי שקורא לי שינייד והדבר מעלה חיוך על שפתי. מבחינתי זו מחמאה נהדרת, שינייד אוקונור זמרת מצויינת. והאנשים שסובבים אותי בעצם לא מבינים עד כמה למילים האלה יש כח, כח מרפא מבחינתי. ואני מרגישה מחוזקת מכל מה שעבר עלי היום. עוד שלב בדרך הפתלתלה הזו מאחורי.

חוזרת הביתה לילדי. הם בסופו של דבר בראש מעייני. הפאה על ראשי ואני מרגישה אתה ממש בנוח. היא נראית בדיוק כמו השער שלי אחרי פן במספרה. מעיין לא מעוניינת לראות אותי מגולחת ראש. היא חוששת ומבקשת שכשהיא מגיעה לחדר השינה בבוקר שאחבוש כובע לפני שהיא נכנסת לחדר. וכך ליד מיטתי מונח לו כובע ואני מכבדת את בקשתה. הדבר מחזיק בדיוק יום ובשבת בבוקר מעיין מגיעה לחדר השינה, נכנסת ולא מבקשת שאחבוש כובע. לשמחתי המסר ששידרתי שאין לה ממה לחשוש ושכבר אין לי סרטן בגוף ושהקרחת היא תוצאה של תרופות מאוד חזקות שאני מקבלת עבד.

אני מרגישה עייפות קלה. מרגישה שמעמד הגילוח גבה ממני כוחות למרות שיצאתי ממנו מחוזקת. מרגישה שאני בהיי, מכל הרגעים שעוברים עלי ומהתגובות של הסובבים לי שלא מפסיקים לפרגן. דפי וגיל מגיעים בשישי בערב לקפה ואני שמחה ומגישה עוגת גבינה שאפיתי לכבוד חג השבועות. ולמרות שעייפה כל כך נעים שבאים חברים ואני מרגישה בטחון ועצמה. תחושות כל כך שונות ממה שדמיינתי שאחוש וזו הרגשה נפלאה. 

אנחנו מתארחים לארוחת חג אצל הורי והם שמחים לראות שאני עדיין מחייכת, אופטימית ועם ראש מורם. חולף לו חג השבועות ואני מתרגלת לפאה שעל ראשי. ביום שני בבוקר מתייצבת כבר במרפאה לבדיקות דם. מחר אמורה לעבור טיפול כימותרפיה שני ויש לבדוק שהגוף אכן מוכן. עירית האחות במרפאה ונורית הלבורנטית שלוקחת את הדם מחמיאות לי ואומרות שאני נראית נהדר וכל כך נעים לפתוח כך את היום. ואני מתחילה לקחת את הכדורים לקראת מחר, סטרואידים וכדורים שיגנו על מערכת העיכול. והראש מתחיל לחשוב על מחר, איך יהיה הטיפול השני, איך ארגיש, ומה שלא יהיה יודעת שאחרי מחר מחצית מאחורי!

Sinead O'connor

Nothing compares 2 you 

(מילים ולחן: פרינס, 1990)

It's been seven hours and fifteen days/ Since you took your love away/ I go out every night and sleep all day/ Since you took your love away/ Since you been gone I can do whatever I want/ I can see whomever I choose/ I can eat my dinner in a fancy restaurant/ But nothing/ I said nothing can take away these blues/'Cause nothing compares/ Nothing compares to you

It's been so lonely without you here/ Like a bird without a song/ Nothing can stop these lonely tears from falling/ Tell me baby where did I go wrong/ I could put my arms around every boy I see/ But they'd only remind me of you/ I went to the doctor guess what he told me/ Guess what he told me/ He said girl you better try to have fun no matter what you do/ but he's a fool/'Cause nothing compares 2 you 

All the flowers that you planted mama/ In the back yard/ All died when you went away/ I know that living with you baby was sometimes hard/ But I'm willing to give it another try/'Cause nothing compares/ Nothing compares 2 you

להאזנה לשיר לחץ כאן

*שינייד או'קונור (Sinéad O'Connor) היא זמרת אירית. בנוסף למוזיקה שלה, היא ידועה במראה החריג שלה, מופיעה לעתים קרובות עם קרחת, ובדעותיה השנויות במחלוקת.

באלבומה השני, I Do Not Want What I Haven't Got, הופיע השיר "Nothing Compares 2 U", שנכתב והופק על ידי פרינס. השיר נהיה להיט גדול בכל העולם, והאלבום נהיה אחד מרבי המכר הגדולים של 1990. ביולי של אותה שנה השתתפה או'קונור בהופעה הגדולה של רוג׳ר ווטרס (פינק פלויד) בברלין, יחד עם גדולי האמנים של אותה תקופה.

7. איתקה*

יום שלישי 5/5/15 איזה תאריך מקסים ואני בטוחה שזוגות רבים בחרו להתחתן ביום זה. ואני בחרתי לי את יום השלישי הזה להתחיל בו את מסע הטיפולים הכימותרפיים שלי. אומרים שלישי פעמיים כי טוב, לא?! בפרק א' בספר בראשית נאמר על כל יום מימי הבריאה "כי טוב". ביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב. אחת על מלאכת השמיים והארץ והשנייה על עולם הצומח.‏ גם את מועד הבחירות לכנסת נהוג לקבוע ליום שלישי. ובכלל, יום שלישי נחשב במסורת היהודית כיום שיש בו מזל טוב במיוחד. ואם לא יועיל בטח לא יזיק.

מתעוררת מוקדם בבוקר ובטלפון כבר נאספות הודעות מחברים ששולחים לי חיבוקים, כוח ואיחולי הצלחה. נכנסת לחדר האמבטיה, מביטה במראה, מתבוננת בפני, בגבות שמעטרות את עיני ובשער ראשי. יודעת שאחרי הטיפול הכימותרפי אתחיל לאבד אותו וזה לא משמח את לבי. מתקלחת, מורחת את גופי בקרם לחות, מתבשמת, מתלבשת די חגיגי, נועלת נעליים גבוהות ותוהה האם יהיה לי כוח לשאת את רגלי בהן בגמר הטיפול, אבל מחליטה לא לוותר עליהן. חשוב לי להראות טוב. אוכלת עם רעואל ארוחת בוקר. וכל דבר שעושה תוהה איך אעשה מחר, האם יהיה בי הכוח? איך ארגיש אחרי הטיפול? ומרגיעה את עצמי שהכל יהיה טוב. גם אם יהיה קשה, בסוף יחלוף.

בשמונה וחצי יוצאים מהבית. קבעתי טיפול לשעה עשר וצריך לקחת בחשבון את הפקקים בשעות הבוקר בכניסה לתל אביב. אוספים בדרך את אורית, אחותי. לה כבר יש ניסיון בעניין, לצערי, ואני קצת חוששת שמחזירה אותה אחורה בזמן לימים הקשים של הטיפולים שלה. בדרך אורית שולפת מתיקה מתנה. אני שמחה, פותחת את האריזה ומגלה צמיד שעליו כתוב ״הכל אפשרי״. עונדת אותו על פרק ידי ומאמצת את צמד המילים האלה ויודעת שאלו פני הדברים מבחינתי.

מגיעים לאסותא בדיוק בזמן. צועדים בחנייה התת קרקעית לעבר המעלית ואני מהרהרת ותוהה איך ארגיש בדרך חזרה. המעלית עוצרת בקומה מינוס אחת, כמה צעדים ואנחנו במכון הכימותרפי. שקט ורגוע פה והפקידה מקבלת אותנו בחיוך. אני שוקעת בכורסא הכחולה בעמדה שיועדה לי. רעואל ואורית לצדי. ויודעת שהורי, ילדי, בני משפחתי וחברי חושבים עלי. 

אני מקבלת הדרכה מהאחות לגבי כל מה שהולכת לעבור. מקבלת הסבר על הטיפול התרופתי שצריכה להתחיל לקחת יום לפני הטיפול הכימותרפי ובמהלך שלושת הימים שאחריו. הטיפול כולל כדורים נגד בחילות, כדורים שיגנו על מערכת העיכול, סטרואידים וזריקה המעודדת ייצור תאי דם לבנים. כי הרי אחת הבעיות בכימותרפיה היא ירידה בספירת כדוריות הדם הלבנות וכתוצאה מכך ישנה החלשות של המערכת החיסונית וחשיפה לזיהומים ומחלות. כמו -כן, מבינה שלפני כל טיפול צריכה לעשות בדיקות דם כדי לראות שהערכים תקינים ויכולה לקבל את הטיפול הכימותרפי.

בנוסף, אני מקבלת הסבר על תופעות הלוואי השונות האפשריות מהחומרים שאקבל, טקסוטר וציטוקסן. והתופעות כה רבות. בחילות והקאות, יובש של העור, כתמים בעור, נשירת שיער כמובן מובטחת, חולשה ועייפות, פגיעה בציפורניים, אבל האחות מדגישה שניתן למרוח לק. כמה מרגיע. נימול בכפות ידיים ורגליים, כאבי שרירים ופרקים, עליה במשקל וצבירת נוזלים. לפחות למשמע תופעת לוואי זו אני מחייכת. לשמחתי עליה במשקל לא ממש מדאיגה אותי. והאחות מוסיפה,  תגובה אלרגית, פצעים בפה, דמעות, שלשולים, ירידה בספירת הדם, גודש באף והרגשת שפעת, טעם מתכתי בפה, הפרעה במחזור הווסת או הפסקתו. ואני שומעת את כל הרשימה הארוכה הזו ומנסה להרגיע את עצמי ואומרת בלבי שלא חייבת לחטוף את כל הטוב הזה ומנסה להתנתק ולא לחשוב על כל התופעות האלה. אתמודד עם מה שיהיה. כל דבר בזמנו.

האחות נותנת לי כדור נגד בחילות ומכינה את זרועי לקבלת החומרים. עוד מסבירה לי על תזונה נכונה ומדגישה את החשיבות של שתייה מרובה. בנוסף מסבירה שכדי למנוע נימול בקצות האצבעות כדאי לשים את כפות ידי וכפות רגלי בכפפות קרח בזמן הטיפול. ואני כמובן נעתרת. 

לקראת השעה שתיים עשרה בצהרי היום החומרים מתחילים לחלחל לתוך גופי. הצוואר התפוס שלי מתחיל להשתחרר. ירידת מתח גדולה. מרגישה רגיעה ושומרת על מצב רוח טוב, מדברת ומחייכת. זהו, אני בפנים. עשיתי צעד גדול ומשמעותי בתהליך הזה. ידי ורגלי צפונות בתוך כפפות קרח. הקור העז מציק אך מנסה להסיח את דעתי.

כשלוש שעות צפויה לשבת עם אינפוזיית החומרים האלו והשעה שעת צהריים. אורית יוצאת לקנות לנו אוכל וחוזרת עם סושי. יושבים שלשתינו ואוכלים סושי בזמן שאני עוברת טיפול כימותרפי והמראה הזה חריג, הזוי ומשעשע למדי. יש לי תאבון ומרגישה ממש טוב. מקבלת הודעות מחברים ובני משפחה ומעדכנת שמרגישה טוב ואפילו מצטלמת ושולחת תמונות עם חיוכים וסושי. הזמן חולף ובשעה שלוש בצהרי היום מסיימת את הטיפול. מרגישה ממש טוב! לא עייפה בכלל! רבע מהטיפול הכימותרפי מאחורי! הקלה גדולה!

קובעת תור לטיפול כימותרפי שני ביום שלישי בעוד שלשה שבועות בדיוק. יוצאים מהמכון הכימותרפי ואני מרגישה חזקה וזקופה. יוצאת מפה בדיוק כמו שנכנסתי וזה משמח אותי מאוד. נוסעים הביתה ואני שהכנתי את ילדי לאפשרות שאחזור תשושה ועייפה מאוד, שמחה שאני ממש לא. ילדי והורי מחכים לי בבית ואני נכנסת חייכנית וערנית ומפתיעה את כולם. אני לא עייפה ובעיקר מרגישה תחושת הקלה וסוג של ניצחון. היה זה צעד משמעותי ביותר והוא מאחורי. אני בבית ומרגישה טוב. בינתיים. מודעת לכך שתופעות הלוואי יגיעו בהמשך ואתגבר גם עליהן. צעד, צעד.

מרלן חברתי מגיעה לבקר ומביאה לי מיץ לימון סחוט טרי עם נענע ועשב לימון. צריכה לשתות הרבה נוזלים כדי לסלק את הרעלים שחלחלו היום לתוך גופי וממש נכנסת למשטר שתייה. צריכה לשתות לפחות עשר כוסות נוזלים ביום.

אני מרגישה מעולה ומחכה לראות מתי תבוא הנפילה. ישנה טוב בלילה, מתעוררת בבוקר, לוקחת את כל הכדורים, רעואל מפנק אותי ומכין לי ארוחת בוקר ויוצא לעבודה, ומכיוון שלא יודעת עדיין להעריך איך ארגיש במהלך היום, אמי מגיעה להיות אתי. במהלך הבוקר עידית חברתי מגיעה לבקר ומביאה לחם שאפתה ואנחנו מכניסות אותו לתנור לחימום קל והניחוח המפנק שלו ממלא את הבית וזה מנחם, משמח ונעים. מקפידה להנות מהדברים הכי קטנים. 

בצהריים אבי מגיע ומסיע אותי למרפאה. הורי כל כך רוצים לעזור ונרתמים לכל משימה. אני אמורה לקבל את הזריקה שתעודד את יצור תאי הדם הלבנים. עירית, האחות, מקסימה ורגישה מדריכה אותי ובנוכחותה אני מזריקה לעצמי את הזריקה כדי שבפעמים הבאות אעשה זאת לבד בבית. רוצה להיות עצמאית ולא להיות תלויה באיש. מה שיכולה לעשות לבד, מבחינתי עדיף.

בערב הילדים יוצאים לחגוג את ל״ג בעומר סביב המדורות ואני בבית. לא מעוניינת לחשוף את עצמי לעשן. המערכת החיסונית שלי תתחיל להיחלש בעקבות הטיפולים ויודעת שצריכה לשמור על עצמי.

חולף לו יום ואני מרגישה ממש טוב. אמנם עייפה יותר אבל בהחלט במידה סבירה. אמי מגיעה ומופתעת לראות אותי תולה כביסה. מרגישה שכל עוד יכולה, רוצה לעשות. ושוב דן בנסיעת עבודה לאתיופיה, מספר על מדבר דאלול ושולח תמונות. ובתמונות נביעות מים רותחים וגבישי מינרלים בצבעי לבן, צהוב וכתום עז. ואני מתבוננת בתמונות המדהימות ובצבעים החמים והעזים ומתכננת ליצור מהתמונות קולאז׳. חשוב לי להיות עסוקה ולא לשקוע במחשבות שיכלו את הכוחות שבי. 

מגיע יום שישי, היום האחרון בו נוטלת כדורים ומחכה לראות איך ארגיש בימים הקרובים. מרגישה עייפות ומקפידה לנוח. בשבת מיכל ודן באים לבקר וזה משמח ונעים אך אני מרגישה שנחלשת. תחושה שעד עתה הכדורים החזיקו אותי ובלעדיהם מאבדת כוח. יודעת שתהיה איזושהי מחזוריות בתחושות שמרגישה בהתאם לימי הטיפול. לומדת להכיר את גופי במצב החדש הזה שנוצר. מקשיבה לו. לא נלחמת בו. המסע החל וצפויות בו עליות ומורדות ואני זורמת ונהנית מהיש ולא חושבת על האין והחסר.

בשבת בלילה מתקשה להירדם. הגוף כואב ועייף. לפנות בוקר מחליטה לקחת כדור משכך כאבים. ובבוקר ההרגשה משתפרת. מקבלת הודעה מדפי חברתי שדואגת לשלומי ואני כבר מרגישה טוב יותר. ומכיוון שלא ישנה טוב בלילות משלימה קצת שעות שינה בבקרים. זורמת עם מה שמרגישה. זו המציאות של חיי כרגע ואני בהשלמה. 

ונזכרת בשיר ששלחה לי אורית, אחותי, לפני שבועיים, ״איתקה״. ומבינה שזהו מסע ארוך, שופע הרפתקאות, מחשבות, קשיים, חיוכים ושמחה ולא מעט למידה. ונכון שרוצה להגיע כבר לסוף המסע אבל מבינה שההתנהלות שלי בדרך היא שחשובה. ובזכות האנשים הנפלאים שמקיפים אותי, משפחתי וחברי הכל אפשרי. וזו רק תחנה בזמן.

איתקה

קונסטנדינוס קוואפיס

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
[1911]

*איתקה הוא אי יווני סמוך לחוף יוון. האי מוכר במיתולוגיה היוונית כמקום בו מַלָך אודיסאוס, גיבור האפוס האודיסאה. המילה היוונית אית'י (ithy), פירושה עליז.

6. דרך

יום רודף לו יום ולילה רודף לילה, לעתים מתקשה להירדם ולעתים מתקשה להתעורר. עבר יותר מחודש מאז הניתוח ועדיין לא ברור איזה טיפול צריכה לעבור. לא ברורה הדרך בה צריכה לצעוד. מרגישה שלא יכולה לשאת עוד את ההמתנה הזאת.

מתקשרים מאסותא וקובעים לי תור לאונקולוגית. הגיעו תשובות האונקו-טייפ שיגאלו אותי מאי הוודאות. מגיעים לאסותא, שוב למכון האונקולוגי. אחרי המתנה קצרה נכנסים לפגישה עם האונקולוגית. לפניה מונח דף ועוד לפני שהיא מתחילה לדבר עיני משוטטות על פני הדף. דף תשובת האונקו-טייפ. עיני תרות אחרי מספר, RS Recurrence score, המתאים לאחוז הסיכון לחזרה של המחלה ללא טיפול כימותרפי. 

המספר על הדף 32 כתוב בגדול מוקף בעיגול, אי אפשר לפספס. ואני יודעת משיטוט קצר באינטרנט מה משמעותו של המספר הזה ואני מרגישה שגופי צונח מעט לתוך הכיסא. תחושת כבדות מציפה אותי ואני מנסה להזדקף. כל כך קיוויתי לראות מספר קטן יותר.

והאונקולוגית מסבירה מה משמעות תוצאות הבדיקה ואני מנסה להיות קשובה להסברים אבל בראשי כבר מתחילה לחשוב איך עוברת את השלבים הבאים בדרך. הגרפים על הדף מראים היטב שכימותרפיה תקטין את הסיכויים להישנות המחלה. מבחינת האונקולוגית הכימותרפיה הכרחית. וגם מבחינתי עדיף ללכת על בטוח עד כמה שאפשר ואני מאמינה שזו הדרך הנכונה. אין מנוס מכימותרפיה!

האונקולוגית מסבירה שעלי לעבור בסך הכל ארבעה טיפולים כימותרפיים. כל שלושה שבועות טיפול. מספרת שלחומרים שיחלחלו לתוך גופי קוראים טקסוטר וציטוקסן (TC), ובאוזני השמות האלה נשמעים כמו רעלים. עוד אומרת שהטיפול ילווה בחולשה ועייפות כבדים עד כשבוע אחרי הטיפול. להגדרתה זה טיפול חזק אך הטוב ביותר. היא מוסיפה שהשער ינשור, יכולים להופיע כתמים על הציפורניים, יכולה לחוש נימול בקצות האצבעות ושלל תופעות אחרות.

ואני מנסה להיות קשובה לכל פיסת מידע אבל הראש הפרקטי שלי חושב קדימה. העייפות והחולשה לא מטרידים אותי עכשיו. מה עושים כשעייפים? נחים! מה שכן מטריד ובגדול הוא עניין הקרחת. ובטוחה שקרחת לא תחמיא כלל וכלל למבנה פני הארוך וזה בלשון המעטה.

האונקולוגית מוסיפה שבתום הכימותרפיה אצטרך לעבור סדרה של 25 הקרנות, חמישה ימים בשבוע, במשך חמישה שבועות ולבסוף אקבל גם טיפול תרופתי. דרך ארוכה לעבור אבל אני עובדת בשלבים, בצעדים קטנים וזה מן הסתם עוזר לי לשלוט בעניינים.

אחרי זמן קצר הרופאה מסיימת את ההסברים, מסתכלת עלי ושואלת האם יש לי שאלות ואני שלא מאבדת את העשתונות מחייכת ושואלת ״איפה קונים פאה שווה?״ זה הדבר היחיד שמעסיק אותי ברגע זה ובטוחה שעם כל השאר אסתדר. פרקטית. זו המשוכה שצריכה לעבור כרגע. הרופאה מחייכת ואומרת שהפקידה תיתן לי רשימה מסודרת של חנויות.

יוצאים למשרד, אני מתיישבת מול הפקידה, מפוקסת לגמרי במטרה ומבקשת את הרשימה, רשימת חנויות הפאות. בלי להסס. הרשימה בידי, רעד קל עובר בגופי. הפקידה לוקחת אותנו למכון הכימותרפיה שעד עתה חלפתי על פניו כל פעם בדרכי מהמעלית לחדרה של האונקולוגית והפעם אני חוצה את הסף ונכנסת לחלל גדול ושקט עם עמדות טיפול כשבכל עמדה כורסא כחולה ובמרכזו של החלל דלפק עגול. אני ניגשת לפקידה וזו עם חיוך נעים על הפנים שואלת מתי ארצה להתחיל וקובעת לי תור ליום שלישי בשבוע הבא. כאן לא צריך לבקש תור דחוף! פשוט מקבלים!

ורעואל שואל מה רוצה לעשות עכשיו ולי זה מאוד ברור. מסתכלת על הרשימה שבידי, מצביעה על השם הראשון ברשימה ״רבקה זהבי״ ואומרת לרעואל שנוסעים עכשיו להזמין פאה. רעואל שואל אם אני בטוחה שרוצה לעשות זאת כבר עכשיו ואני בטוחה שרוצה לעשות וי (v) על המשימה הזאת שעומדת כרגע בראש סדר העדיפויות. זה צעד מאוד חשוב עבורי בדרך שעוברת. משוכה שחייבת לעבור עכשיו. וברגע שאעבור אותה ארגיש מוכנה לקראת השלבים הבאים.

נוסעים לרמת גן לחנות הפאות וראשי עסוק אך ורק בזה. מגיעים, מחנים את האוטו בחנייה ממש ליד החנות ונכנסים. השעה כבר ארבע וחצי, סוף היום במושגים של חנות הפאות. פונה לפקידה ומסבירה בלי להתבלבל שיש לי סרטן שד וצריכה פאה. לפני שמספיקה לסיים את המשפט ניגש אלי בחור עם חיוך נעים ורגיש על הפנים ואומר ששמו אמיר והוא בעל החנות. אומרת לו בחיוך שצריכה פאה. והוא שואל בחיוך ״למי? לך או לבעלך?״ את ראשו של רעואל מעטרת קרחת כבר שנים רבות. אני מחייכת ואומרת שיש לי סרטן שד. ומשתפת שאת הטיפול הכימותרפי הראשון עוברת בשבוע הבא.

אמיר מסביר לי על הסוגים השונים של הפאות, שיער סינתטי, שיער טבעי, מחירים שונים, ואני בטוחה בעצמי ומבקשת פאה משער טבעי, הכי יפה שיש. לא מתכוונת לחסוך שקל ברגע הזה!!! רוצה להראות טוב!

בחורה שעובדת בחנות מראה לי שלוש פאות ולהפתעתי אחת יותר יפה מהשנייה. היא מסייעת לי למדוד אותן על ראשי. אחת ממש דומה לתספורת שלי ואני ממש מרוצה, צוחקת ומחייכת. ואמיר בעדינות רבה מסביר שהשער יתחיל לנשור כשבוע עד עשרה ימים ממועד הטיפול הכימותרפי הראשון. ושכדאי כעבור שבועיים להגיע לגלח את השער ולהתאים את הפאה. וזאת על מנת שלא אמצא את עצמי עם שיער דליל מאוד על הראש. אמיר ברגישות גדולה אומר שאני לא חייבת להחליט עכשיו איזו פאה רוצה ושיש לי עוד זמן ויכולה לנסוע הביתה ולחשוב על זה. אבל אני החלטית לגמרי, צריכה לסמן וי ברשימת המטלות שלי, אין שום סיבה לדחות את קבלת ההחלטה. ואני בוחרת פאה ואפילו מצלמים את הגוונים שעל ראשי על מנת לקשט את הפאה באותם גוונים כדי שתראה בדיוק כמו שערי. 

זהו, יוצאת מהחנות בתחושת הקלה ובהרגשה טובה. הזמנתי פאה ממש יפה, משער טבעי אירופאי, נראית בדיוק כמו השער שלי, גם מבחינת התספורת וגם מבחינת הגוון. מעולם לא הוצאתי סכום כה גבוה בכזאת מהירות, בלי התלבטות ובלי סקר שוק ואני מרוצה. יכולה לעשות וי על עוד משימה. ואני מרגישה לגמרי רגועה ומוכנה לשלב הבא במסע. מרגישה שבכל הכאוס הזה והסיטואציה שנשאבתי לתוכה לא מרצון אני איכשהו מצליחה לשלוט, לנהל ואולי במידה מסויימת לקבוע את קצב ההתנהלות.

חולפים יומיים ואנו נוסעים לתל השומר להיפגש עם אונקולוגית נוספת לקבלת חוות דעת נוספת. לא מצפה להפתעות והרי גם הזמנתי כבר פאה אבל בכל זאת לא יזיק לשמוע חוות דעת נוספת. ולשמחתי האונקולוגית ממליצה על אותו הטיפול בדיוק. אומרת שהטיפול אגרסיבי אבל הטוב ביותר. לשמחתי אין חילוקי דעות. יש הסכמה והדבר בהחלט נותן ביטחון ומבחינתי זה מצוין ונותן אור ירוק להתקדם. במקביל אנחנו שולחים את כל תוצאות הבדיקות לאורלי, בת הדוד שלי שגרה בניו יורק. חמתה היא חוקרת בתחום הסרטן. גם ממנה אני מקבלת חיזוק שזהו הטיפול הנכון.

יוצאים מהאונקולוגית בתל השומר ונוסעים לטיילת בתל אביב. מרגישה שחייבת לראות את הים. לים תמיד היתה השפעה מרגיעה מבחינתי ויודעת שאוכל לשאוב קצת שקט נפשי מהתבוננות בו. עוד פחות משבוע אעבור טיפול כימותרפי ראשון ולא יודעת איך יראו חיי אחרי ואיך ארגיש. נוטה להאמין שאהיה בסדר אבל רוצה לשבת בים. יושבים ב׳ללה לנד׳ וכמה סמלי השם. מרגישה שחיה בסרט. שעת שקיעה והשמיים בוערים בצבעי כתום, צהוב וורוד. אורית, אחותי, ובועז, בעלה, מצטרפים אלינו ואני מסתכלת על הים נושמת עמוק ומנסה לנצור את הרגע. 

למרות שזה לא ממש משמח ואולי מאכזב ולא מה שקיווינו אני מרוצה שיש דרך ואוכל להתחיל לצעוד בה. אין ספק שבראש עוברות כל מיני מחשבות אבל לא נותנת לעצמי לשקוע. רוצה כבר להתחיל, מאמינה שיהיה טוב בסוף. אני לא במתח לקראת הכימותרפיה. אולי עוד יגיע המתח. כרגע אני בעיקר רוצה להתחיל לצעוד בדרך כדי לראות את האור בקצה המנהרה. לשמחתי אני די רגועה ויודעת שאם יש שמץ של ספק עדיף מבחינתי ללכת עד הסוף ולא לקחת סיכון. ואני סופרת את מספר השבועות ויודעת שלפני יום הולדתי ב-11 ביולי אסיים את הטיפולים הכימותרפיים. יודעת שמה שלא יהיה הזמן יעבור. 

ביום שישי אוכלים ארוחת ערב אצל ההורים שלי ובשבת מתארחים אצל ההורים של רעואל. בשבת בערב שותים קפה אצל חברים, בראשון בבוקר חברה מבקרת אותי, תחושה של מסיבת סיום. תקופה חולפת ואחרת, שונה, בלתי מוכרת עומדת בפתח. אורלי שולחת לי תמונות מניו יורק הפורחת באביב בשלל צבעים ואמנם הייתי בניו יורק בסתיו האחרון אך הכל נראה כל כך רחוק. הרבה קרה מאז. ודן חבר שלנו שולח תמונות מנסיעת עבודה לאתיופיה וג׳יבוטי, תמונות מקסימות מעולם אחר ושונה, תמונות של ילדים מחייכים, ים, מדבר של מלח. והכל כל כך משמח ונעים. נהנית מהדברים הכי קטנים. 

יום לפני הטיפול הכימותרפי הראשון ואני עצובה מעט אך מנסה להיות עסוקה. מעצבת הזמנה לטקס שבועות במושב ויוצאת לשיחת הורים עם המורה של יובל. ואני מוקפת בחברים ובני משפחה תומכים שרק רוצים לעזור ולסייע. אני מקבלת שיחות טלפון וכולם דואגים לי, מרעיפים אהבה ומאחלים בהצלחה וזה נעים ונותן המון כח. ויודעת שיש לי שותף לדרך שיכולה לסמוך עליו שיהיה שם בשבילי, רעואל. 

מחר עוברת את הטיפול הכימותרפי הראשון ומרגישה ויודעת שהדרך אולי תהיה ארוכה אבל אני הולכת לעבור אותה באופן שבחרתי לי. ממשיכה להיות אופטימית ולחייך, ושואבת כח מכל שיחת טלפון, הודעה או ביקור ובלילה וזה לא ממש מפתיע הצוואר תפוס ומתקשה להירדם. מה טומן בחובו היום הבא? אין איש יודע.

דרכנו 

שרית וינו אלעד וחני פירסטנברג

מילים: יענקל'ה רוטבליט

לחן: יזהר אשדות

ביצוע נוסף לשיר דני בסן

אור הנר נמהל באור הירח

על הכר שיערך שפוך

בחלון צמרת עץ פורח

והשקט חזר, רואים לפי החיוך

סערה היתה, הנה חלפה לה

ופנייך שוב רוגעות כפני הים

עם האור נוסיף ללכת הלאה

עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם

לא קלה היא, לא קלה דרכנו

ועינייך לפעמים כה נוגות

עוד שדות פורחים יש לפנינו

עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות

רסיסים של אור בדמעותייך

וחיוך שוב מגשש דרכו אלי

כל הטוב עודנו לפנייך

שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי

עוד מעט יתם הנר לגווע

עוד מעט יובס השקט המבורך

המולת היום תתחיל לבקוע

לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך

לא קלה היא, לא קלה דרכנו...

להאזנה לשיר לחץ כאן

5. אביב

חלפו שבועיים מיום הניתוח. בחמש אחה״צ מתקשרת הפקידה של הכירורג שניתח אותי ובלי יותר מדי גינונים אומרת שהגיעו תוצאות הפתולוגיה של הגידול ושואלת אם אוכל להגיע עוד הערב לפגישה עם הכירורג. עושה רושם שבמצבי השאלה רטורית וברור מן הסתם שיכולה. קובעת איתה לשמונה וחצי בערב. 

נוסעים שוב לאסותא ברמת החייל. רעואל ואני. מצד אחד, תחושה של התקדמות ומצד שני כבדות ועצבות.

יש איחור מטורף ואנחנו יושבים בחדר ההמתנה וגם אני הסבלנית מאבדת את סבלנותי. נכנסים בסופו של דבר בעשר וחצי לחדרו של הכירורג. הוא שואל לשלומי ואני עונה ״טוב ויהיה עוד יותר טוב״. מחשבה יוצרת מציאות, לא?! הוא מסתכל בחיוך ובודק את השד. הוא מרוצה מאוד מעבודתו ואכן החתך קטן ביותר, כמעט ולא מורגש. הוא מביט בניירת שלפניו ואומר שהגידול, 9 מ״מ גודלו, הוצא במלואו ושבלוטות הלימפה נקיות ואלה הרי חדשות מצויינות. אבל לא היחידות. הוא מסביר לנו את תוצאות בדיקת הרצפטורים והשלכותיה. התוצאות הן אסטרוגן חיובי, פרוגסטרון שלילי ו-Her 2-2 ומכיוון ש-2 אינה תשובה מובהקת ישלח הגידול לבדיקה נוספת, בדיקת FISH. ולכן, יש להמתין לתשובת הבדיקה כדי לדעת איזה טיפולים אצטרך לעבור. שוב עמימות וסימני שאלה ואני כל כל רציתי לצאת לדרך כלשהי עם סימן קריאה. וכמו שאומר הכירורג צריך להמתין לתשובת הדג. חוש הומור אף פעם לא הזיק לאף אחד ואני מחייכת קלות. אף פעם לא חיבבתי בעלי-חיים יותר מדי.

השעה כבר 23:00 ואנחנו יוצאים מן החדר לא ממש מעודדים ואפילו קצת שפופים. אני מתחילה להבין שהגידול היה אמנם קטן והוצא במלואו אבל מאפייניו לא משהו בלשון המעטה והם שיקבעו אם אצטרך לעבור כימותרפיה. ומכיוון שארוחת ערב עדיין לא אכלנו מחליטים להיכנס לאחת המסעדות ברחוב. הבטחתי לעצמי שבכל הגעה לאסותא אני מפנקת את עצמי במסעדה. יושבים לאכול ואני מקבלת הודעות מחברים ובני משפחה שרוצים לדעת מה ממצאי הבדיקה ואני קצת מאוכזבת שאין לי תשובות חד משמעיות לספק להם. אני יודעת ששוב אני מעציבה ומדאיגה אותם.

הכאבים בבית השחי, מקום הוצאת הבלוטות, במגמת שיפור ואני מרגישה די טוב אבל גם קצת מדוכדכת. כשילדי היו קטנים וגם היום מנסה ללמדם שהסבלנות הרבה פעמים משתלמת, האמנם?! צריכה שוב להמתין כשבוע עד אשר יגיעו תוצאות הבדיקה. ההמתנות האלה מורטות עצבים והן תופסות אותי בעונה שאני הכי אוהבת, האביב, וחג הפסח בפתח. את ערב פסח חוגגים אצל אבא של בועז, גיסי, ואני באמת שמחה, מחייכת ומסתכלת על חצי הכוס המלאה ולא נותנת לשום יאוש לזחול לחיי. אני מקבלת מחמאות ואומרים שנראית מעולה! המראה המחויך שלי מפתיע אנשים, בכל זאת חולת סרטן. אני חיה את הרגע, נהנית ממנו ומנסה לא לחשוב יותר מדי.  

ואחרי החג מגיעות תוצאות בדיקת ה-FISH ועושה רושם טובות. אין הוכחה ל-Her 2 ולא אצטרך לקבל טיפול ל-Her-2. אלה באמת בשורות משמחות ואני מעודדת אבל בלבי מרגישה שזה לא סוף הסיפור. חברה אומרת לי שניצלתי מכימו אך בלבי לא מרגישה כך ולמרות זאת אני די רגועה. מה שיגידו יגידו. ברור שאשמח לעבור זאת בקלילות, וברור שצורך בכימותרפיה יביא עמו אכזבה. הקרנות בלבד ללא כימותרפיה זו אופרה שונה לגמרי, אך אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. רוצה להתחיל בטיפול מה שלא יהיה. יש לי תור בעוד כשבוע לאונקולוגית והיא בעצם אמורה להחליט איזה טיפולים אעבור.

ובינתיים החיים ממשיכים ומעיין ואני נוסעות בחופשת פסח לקרקס מדרנו ונהנות מכל רגע. ונוסעת לרהט לפתיחה חגיגית של חדר כושר לנשים שהקימה ג׳ודי, אשתו של דוד שלי. ופוגשת שם את שרי שגם היא חלתה בסרטן שד והיא אחרי מחייכת ואופטימית. כי אין לנו דרך אחרת. וחוגגים יום הולדת לגל בארוחה משפחתית במסעדה והולכים עם הילדים לסרט, מבקרים חברים, מארחים ורואים את המחזמר שיער בתיאטרון הקאמרי. ואני כמה מפתיע מצליחה לשמור על שפיות. החיים שלי בעצם בהמתנה. ואני מחכה למוצא פיה של האונקולוגית.

מגיעים בצהרי יום לפגישה עם האונקולוגית באסותא. היא נעימה ומחייכת אך מסבירה שלמרות שהגידול קטן חלוקת התאים בו הייתה מהירה ושהיא מעוניינת לשלוח את הגידול לבדיקה נוספת, בדיקת אונקו-טייפ, והפעם לארה״ב. בדיקה שתבחן את הסיכויים להישנות הגידול. ורק אז תקבע אם יש צורך בכימותרפיה. מה שאומר, עוד שלשה שבועות של המתנה מורטת עצבים. ויודעת שאין לי ברירה וצריכה להתאזר בסבלנות, להיות אופטימית, לחשוב רק טוב, לחיות את הרגע ולהנות. אני סומכת על הרופאה ויודעת שהיא רוצה שאקבל את הטיפול הכי נכון לאור הנתונים.

בינתיים, שוב אני משתדלת להיות עסוקה כמה שאפשר כדי למנוע אפשרות שחרדה תשתחל לחיי. קשה להסיח את הדעת. בראשי עוברים שני תסריטים. תסריט אחד של הקרנות בלבד, התסריט הקליל ותסריט שני, כימותרפיה והקרנות, התסריט הארוך, הכבד והעצוב. ואני יודעת שאין לי שליטה על התוצאות ובאמת שאחרי כל ההמתנה הארוכה הזאת אני רק רוצה להתחיל. להתחיל לעשות כדי להתקדם. להתקדם כדי להגיע ליעד. להיות בריאה. אבל בעצם אני מזכירה לעצמי שאני בריאה. הטיפולים בסופו של דבר הם למניעת הישנות המחלה.

ומצב הרוח שלי הוא בערך כמו מצב הרוח במדינה בימים שבין יום השואה ליום העצמאות, כשבתווך יום הזיכרון לחללי צה״ל. ימים קשים ועצובים, אך גם ימים של תקווה ואמונה. ביום השואה סבתא סוניה מדליקה נר בטקס במושב ביחד עם מעיין. רעואל ואני נוסעים לגבעת תום ותומר בנגבה. כבר שנים שרוצה לבקר פה והזמן הזה בשנה אין מתאים ממנו. תום כיתאין ותומר קידר נהרגו באסון המסוקים והגבעה מהווה גן בוטני לצמחי ארץ ישראל ואתר הנצחה ל-73 נספי אסון המסוקים. הגבעה פורחת בפריחה ארץ ישראלית יפיפייה. המקום מרגש ומכבד את זכר הנופלים. וביום הזיכרון לחללי צה״ל אנחנו עולים להר הרצל כמדי שנה. חבר של רעואל, אמיר זידנר, נהרג בלבנון ב-1988. בן 19. אנחנו נפגשים עם משפחתו וחבריו. משפחתו משפחה חזקה ואופטימית. אנשים מקסימים מעוררי השראה. עם חיוך על הפנים. ואני מהיום שהכרתי אותם מעריכה מאוד את החוזק הנפשי שלהם ובעצם שואבת מהם כוח ורואה בהם מודל להתמודדות עם הנורא מכל.

ובערב יום העצמאות השכבה של יובל מארגנת הופעה, מצעד דגלנים, ואני שלמדתי עיצוב גרפי לפני כשנתיים מעצבת את ההזמנה לאירוע. העיקר להיות עסוקה. וביום החג מתארחים אצל אורית, אחותי, ואני אחראית על הכנת הקינוחים. כואב לי הצוואר נורא. אני מתעטפת בצעיף. המתח הכריע אותי. אני יודעת שהכאב הפיזי נובע מהלחץ הנפשי בו אני נמצאת. אני מתפקדת כרגיל אך בפנים מתחוללת כנראה סערה. ומזג האוויר מתאים עצמו לתחושותיי ולמרות שהאביב כבר כאן יורד לו גשם בצהרי היום. ואני נזכרת במגנט שקניתי בניו יורק שעליו כתוב:

.Life isn't about waiting for the storm to pass

...It's about learning how to dance in the rain

ואני כל כך אוהבת אביב.

שאריות של החיים

הפרויקט של עידן רייכל

מילים ולחן: עידן רייכל

מה הזמן מסמן לי

זה הכל שאריות של החיים

ולחיות את הרגע 

להתחיל לאסוף את השברים 

אולי אצא יותר

אתחיל קצת למהר

להתחיל להסתדר

ולעשות קצת רעש

אולי מקום אחר

מקום יותר בוער

להתחיל קצת לקלקל

ולתקן עוד פעם

להאזנה לשיר לחץ כאן

4. בחירות

יוצאים מהבית בצהרי היום. בחרתי לבצע את הניתוח באסותא ברמת החייל. המקום שונה במראה מבית חולים, משרה אווירה נעימה ורחוב הברזל הרי עמוס במסעדות מצוינות. ואני הלוא בחרתי בחירה מודעת להפוך את הלימון ללימונדה. הניתוח מתוכנן לשעת ערב. תחושת השלמה. נושמת עמוקות ומנסה להיות רגועה. בחרתי בכירורג שינתח אותי וסומכת עליו שיעשה את העבודה. ההורים שלי יהיו עם הילדים הלילה ורעואל יבלה איתי.

מגיעים לאסותא בארבע אחר הצהריים. אחרי קבלה, ניירת ותשלום עולה לבצע סימון שד ומיפוי בלוטות. אלו פרוצדורות שבדרך כלל נעשות יום לפני הניתוח אך בגלל שבחרתי לבצע את הניתוח כמה שיותר מהר היום הזה יהיה יום לימודים ארוך אבל מבחינתי עדיף כך.

בעודי ממתינה מגיעה אורית, אחותי, לתמיכה וחיבוק, בשבילי וגם בשביל רעואל שלא יהיה לבד בחדר ההמתנה בעודי עוברת את הניתוח. ממש תחושת דז׳ה וו ( Deja vu ), גם אני ביליתי עם בועז בעלה כשהיא עברה את הניתוח להוצאת הגידול בשד לפני כ-11 שנים. ללא ספק מוזר ולא יאומן ואני יודעת שלא פשוט לה לעמוד שוב מול הסרטן. והיא מביאה לי מלאכית קטנה שתשמור עלי ושלט שעליו כתוב:

Happiness

is not a destination

It is a way of life

נשמע קלישאתי לגמרי ואולי דביק במקצת אבל כ״כ נכון! אנחנו תמיד חושבים שאם נשיג משהו שמאוד משתוקקים לו נהיה מאושרים ואז כשמשיגים את היעד אולי מאושרים באופן רגעי אך כבר שועטים ליעד הבא שיגרום לנו אושר. ואני מבינה שחייבת להתחיל למצוא את האושר בחיי, כל יום, ובדברים הכי קטנים.

הערב יורד ולאחר כל הפרוצדורות ועיכוב בשעת הניתוח עולים למחלקה לעוד קצת המתנה. ואני בצום כבר שעות ארוכות אך למי בכלל יש תאבון?!

בשעה 23:00 נכנסת לחדר הניתוח.  החדר קר, מה קר?! קפוא! רעד עובר בגופי ולא ברור לי אם באמת קר פה או שזאת רק התחושה הסובייקטיבית שלי לאור המצב. האחות מניחה עלי שמיכה חמה, אומרת לי לילה טוב, חומרי ההרדמה עושים את עבודתם ואני נרדמת. אחרי כשעה שומעת באזני את המילים בוקר טוב ומבינה מייד שהניתוח מאחורי. הניתוח עבר בהצלחה. הכירורג מרוצה ואומר שהגידול הוצא עם שוליים בריאים וכמו-כן, הוצאו שתי בלוטות לימפה לבדיקה.

כמעט שתיים לפנות בוקר ואני שוכבת בחדר פרטי במחלקה שקטה. רעואל יוצא ללוות את אורית שתסע הביתה. ואני שמתקשה להרדם שולחת הודעה לאורלי בת דודתי בניו יורק, היחידה שאני יכולה לתקשר אתה בשעה שכזו. כותבת לה שמרגישה טוב, אין כאבים ושמצב הרוח בסדר גמור. כותבת עוד ששמחה שהשלב הזה מאחורי. ומודה לה על הדאגה והיא שמחה כ״כ לשמוע ממני וכותבת שהעוצמות שבי נותנות לה כוח להתמודד מרחוק. והיא לא יודעת כמה שהיא מחזקת אותי בדאגה, באהבה ובפרגון שהיא מרעיפה עלי.

השעה שעת לילה מאוחרת ובעצם כבר שעת בוקר מוקדמת ואני מנסה להירדם. מדי פעם נכנסת אחות לוודא שאני בסדר. אני מצליחה לנמנם קלות. מתעוררת בבוקר בהרגשה טובה שהניתוח מאחורי. כל כך רציתי כבר להגיע לרגע הזה ואני מרגישה טוב. מחוייכת. מצטלמת ושולחת תמונה להורי ולבתי גל, תמונת הרגעה. חשה מעט כאבים בבית השחי, מקום הוצאת הבלוטות, מעט בחילה וסחרחורת אך אלה חולפים במהרה. עוד זמן קצר אקבל את מכתב השחרור ונוכל לחזור הביתה. בינתיים מקבלת שיחות טלפון ממשפחה וחברים ששמחים לשמוע את קולי והם לא מבינים עד כמה הם משמחים ומחזקים אותי.

יום בחירות היום ואני לא מוותרת על זכותי ואולי חובתי להצביע. וניגשת עם האינפוזיה שמחוברת לזרועי לקלפי שפתחו במחלקה לממש את זכותי. חוזרת לחדר ומקבלת הדרכה לתרגול לאחר ניתוח שד והוצאת בלוטות לימפה. תרגול שיאפשר לי להחזיר את יד ימין לכושר.

ובשעה 12:00 בצהרי היום מקבלת בחיוך את מכתב השחרור ושמחה כל כך לחזור הביתה. לילדים שלי ולהורי המודאגים. בדרכנו מאסותא רוצה לעבור בים. הים בשבילי מקור לשלווה ורוגע. שם תמיד מוצאת שקט נפשי. מרגישה קצת חולשה ועייפות שאופפים אותי ומסתפקת בנסיעה לאורך הטיילת. ואנחנו בדרך הביתה. הילדים בחופש, יום שבתון, יום בחירות, יום חגיגי משהו ואני חוזרת הביתה בחיוך גדול. בעצם סרטן אין לי כבר. הגידול הוצא בשלמותו !!!

מתקבלת בבית בשמחה וחיוכים על ידי ילדי והורי. מעיין וחברתה הכינו לכבודי עוגת שוקולד וזה מרגש ונעים. אני משדרת לכולם שמרגישה טוב ושבעצם הסרטן כבר לא בגופי, בוחרת להסתכל רק על חצי הכוס המלאה. והדבר מעודד את הורי המודאגים. האופטימיות שלי ללא ספק מחזקת אותם ועוזרת להם להתגבר על הפחדים.

ועכשיו כל שנותר הוא להמתין לתשובת הפתולוגיה של הגידול שתקבע בעצם איזה טיפול עוד צריכה לעבור. הקרנות זה ברור. סימן השאלה הוא לגבי הכימותרפיה. ואני יודעת שההבדל בטיפול ובהתמודדות עצום. צריכה סבלנות. ואני מזכירה לעצמי שכל יום מתקדמת צעד קטן וזה מרגיע ועוזר לא להילחץ ולא להיכנס לפאניקה.

צריכה בעצם להעביר שבועיים עד שיגיעו תוצאות הפתולוגיה של הגידול ובוחרת להתנהל כמעט כרגיל. לעבוד לא יכולה מן הסתם כי אני שיננית וכושרה של יד ימין נפגע. אז עושה שלוש פעמים ביום תרגילים ליד והכאבים סבירים. מצליחה אפילו לתלות כביסה אחרי שאחד מילדי מרים עבורי את סל הכביסה העמוס. זוכה לפטור מבישולים אבל כמובן שאף אחד לא נשאר רעב הודות לאמי, אחותי ובעלה ורעואל. זוכה למתנות ופינוקים ממשפחתי ובהתחשב בנסיבות יכולה להגיד שעוברים עלי ימים מתוחים אך נעימים.

יוצאת יום אחרי הניתוח לשמוע הרצאה במושב: ״להיות מבוגר משמעותי מצמיח״ ומבחינתי זה סוג של מסר שאני בוחרת להעביר לילדי. בוחרת להמשיך בחיי למרות הכל. חברים מהמושב מזמינים אותנו לארוחת ערב ביום שישי וחברים ממבשרת באים לבקר בשבת ומבחינתי זה הכי משמח. בוחרת לעשות ולהיות עם מי שנעים. משמח שחושבים עלי ודואגים לי. מצפים לראות אותי בפיג׳מה ואם לא פיג׳מה אז לפחות בטרנינג ולהפתעתם אני בג׳ינס, סוודר ומגפיים. בוחרת להתלבש ולהתאפר וזה עושה נהדר לנשמה. לא מתכוונת לשקוע במחשבות שיביאו לי אנרגיות שליליות, מחייכת מבפנים, חיוך אמיתי.

ובעוד שבוע אקבל את תשובת הפתולוגיה של הגידול שתקבע באיזה נתיב הולכת לצעוד בתקופה הקרובה.

ויודעת שאולי אתאכזב אבל לא אתן לשום תשובה להפיל אותי. יודעת שמה שלא יהיה יעבור. 

בימים שיעברו עלינו

הדס קליינמן ואביב בכר

מילים: צח דרורי, אביב בכר והדס קליינמן

לחן: אביב בכר

בימים שיעברו עלינו נדע לשאת יותר

עצבות רכה

והשמיים יחכו לנו עד שנבין

ובלילות נרוץ מתוך עצמנו

אל שדות ילדות, בארץ לא שבויה 

אתה המים המבקשים משיבולים לגדול

אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב 

כשהכאב כמו אבן שם

אני כמעט כבר מת מאהבה

השנים יכשילו את רגלינו,

אך לא ניפול, כמו אבן נעמוד 

מול כל סופות החול, השלג והאש

תמיד נדע לזכור שיעבור

אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב 

כשהכאב כמו אבן שם

אני כמעט כבר מת מאהבה

להאזנה לשיר לחץ כאן