מעולם לא
שתיתי כל כך הרבה לימונדה. בעצם מעולם לא שתיתי כל כך הרבה. מקפידה כל יום לשתות
לפחות שתיים עשרה כוסות שתייה ומרגישה איך הגוף מתנקה והכוחות שנשאבו ממנו שבים
אליו אט אט. אף פעם לא עשיתי עניין גדול מאוכל אך במהלך השנים למדתי להנות ולהתענג
על אוכל משובח. בעקבות הכימותרפיה חוש הטעם נלקח ממני. הטעם בפי מתכתי משהו
ומתנחמת בעובדה שזה זמני ויחלוף. ובכלל לא מסוגלת להיכנס למטבח ולבשל. לא מסוגלת
להתרכז בהכנת אוכל ולשמחתי אמא שלי, אורית ורעואל לוקחים את המטלה הזו עליהם. אורית,
אחותי, מפנקת אותי ומביאה לחמניות, בורקסים ועוגת גבינה. ודפי, חברתי, אף שולחת
למעיין ארוחת צהריים לחוג בלט. מרגישה שבורכתי ויש על מי לסמוך.
גל ויובל
יוצאים לטיול שנתי של שלשה ימים והבית שקט. אך אני חשה חוסר מנוחה וחוסר שקט.
מתעוררת בבקרים קולעת למעיין צמה בשערה וחוזרת לישון. גופי מתכסה בפריחה אדומה.
לשמחתי לא מגרדת. ושוב מבינה שגם זו אחת מתופעות הלוואי ותוך יומיים שלשה זה חולף.
מבינה שצריכה להקשיב לגופי ונחה כשמתעייפת.
ביום
שישי בבוקר יושבים עם אורית ובועז בבית קפה ואני ממש נהנית ומרגישה טוב. מיכל מתקשרת
ואומרת שהכינה לנו קציצות. כמה נעים שיש חברים טובים שחושבים עלי. בשישי בערב מרלן
ורענן מזמינים אותנו לארוחת ערב וכל מפגש חברים שכזה ממלא את לבי באנרגיות וכוחות.
וכולם מפרגנים ואומרים שאני נראית נפלא ובמצבי זו המחמאה הכי טובה.
שערי
עדיין על ראשי אך עברו עשרה ימים מאז טיפול הכימותרפיה ומרגישה שתהליך הנשירה החל.
אמנם בצורה מינורית לגמרי אך יודעת שזו רק ההתחלה. משוחחת עם ילדי ומזכירה שכתוצאה
מהחומרים שמקבלת שער ראשי ינשור. הם יודעים שהזמנתי פאה שדומה מאוד לשערי והדבר
מרגיע אותם. שלשתם לא מעוניינים שחבריהם יראו אותי קרחת ואני מבטיחה לכבד את
רצונם.
בשבת
רעואל ואני מסיעים את גל וחברתה לקאמרי בתל אביב למחזמר ׳שיער׳ (כמה סימלי השם)
ובינתיים יושבים בבית קפה ונהנים מתל אביב שאני כל כך אוהבת. התלבטתי אם לנסוע וכל
כך שמחה שנסעתי. זהו אוורור גדול וניקוי ראש רציני מבחינתי.
האונקולוגית
אסרה עלי לעבוד. המערכת החיסונית שלי נחלשת ואופי עבודתי כשיננית משאיר אותי בבית.
ואני כל יום ממציאה את עצמי מחדש ומחפשת עניין. יושבת עם אורית בבית קפה, חוזרת
הביתה ועוצרת במושב בשדה חמניות צהובות כשמש ומצלמת, קוראת ספרים בהנאה ומעצבת הזמנה
לטקס שבועות במושב.
אני
מרגישה ממש טוב אך להבדיל מתחושתי הפיזית השער ממשיך לנשור במרץ. מרלן חברתי
אומרת לי שלא רואים כלום אך אחרי שמסתרקת המראה בכיור חדר האמבטיה לא משאיר ספקות
כלל וכלל. המגמה ברורה לגמרי. הנשירה מתגברת מיום ליום ומרגישה שלא רוצה להגיע לחג
השבועות לא מוכנה. מבינה שצריכה לתאם מועד לגלח את שערי ולקבל את הפאה. קובעים
ליום חמישי בבוקר, ששה עשר ימים אחרי טיפול הכימותרפיה הראשון.
ככל
שמתקרב יום חמישי אני מרגישה חזקה יותר. בתחילה הקרחת נראתה לי החלק הקשה ביותר
בתהליך שעוברת ועדיין אך מסתכלת על זה כעל משוכה שצריכה לעבור, עוד מבחן בדרך.
ודפי חברתי מזכירה לי שנכון שלשער תפקיד חשוב בחיינו הנשים ואנחנו מתעסקות בו
הרבה אך קניתי פאה שווה שתקל עלי במקצת ושכל הזמן אזכור שהשער יצמח מהר שוב ושהכי
חשוב שגילו את הגידול בזמן. דפי
מציעה שאולי אקנה לי גם כמה מטפחות במידה ויהיה לי חם עם הפאה אך אני מסבירה שלא
רואה את עצמי הולכת עם מטפחת. קניתי כובעים נחמדים בארה״ב ומקסימום אחבוש כובע.
דפי
באהבה גדולה ופירגון אומרת לי שאני צריכה לקבל תעודת הוראה למורה הטובה ביותר
בהוראת ניהול מחשבות חיוביות ופונקציונאליות, חוסן ובריאות נפשית. ואומרת שאני
צריכה ללמד אנשים איך עושים זאת. ואני מסמיקה מרוב מחמאות ודפי ממשיכה ואומרת שבכל
ארוע קשה יש אתגר שחבוי בו ולא כל אחד מצליח לראות את החלק הזה. רבים בוחרים לראות
רק את הקטסטרופות וזה משנה את איכות החיים. ואני אומרת שאנחנו במסע כל החיים וכל
הזמן לומדים. קטסטרופות תמיד יהיו וצריך לחשוב מחשבות חיוביות ולהשתדל לנהל את
הדברים עד כמה שאפשר. אני רואה במה שעוברת מבחן נפשי הרבה יותר ממבחן פיזי ואני
משוכנעת שאני יכולה לו.
ודפי
ממשיכה ואומרת שאולי בזכות מה שאני עוברת אעשה הסבה מקצועית, למאמנת אישית. ואני
שאף פעם לא חשבתי על זה מקשיבה לדבריה. ודפי מוסיפה ואומרת שאין לה ספק שהגישה שלי
משפיעה על איך שכל התהליך משפיע עלי, כמו תגובת שרשרת. ואני בכנות אומרת שלא תמיד
הייתי כזאת אופטימית ושהשתפרתי במהלך השנים.
ודפי
ממשיכה ואומרת שאני קשובה ואמפאתית ורגישה ושיש לי חשיבה נכונה ויכולת להתבונן
בדברים ולראות אותם ולדבר עם הזולת. השיחה עם דפי נותנת לי רוח גבית מדהימה והרבה
כח ועוצמה להמשיך במסע.
מגיע יום
חמישי. בוחרת להתאפר יותר מתמיד ומתלבשת חגיגי. חושבת איך יכולה לחפות על הקרחת.
רוצה שהמבט מראשי המגולח יוסט לגופי ולכן מקפידה על הלבוש. יוצאים בבוקר מהבית
וההרגשה מוזרה. הלב מתכווץ אבל אין שום אפשרות אחרת. יש סיטואציות בחיים שאין לנו
בחירה וזו אחת מהן. הבחירה היחידה מבחינתי היא קביעת התזמון של הגילוח וקבלת הפאה.
סוג של שליטה גם אם קטנה. רעואל
ואורית, אחותי, מצטרפים אלי ליום הגורלי הזה. לשמחתי הם עומדים לצדי לאורך כל המסע
הזה, על כל שלביו. נעים כל כך לא להיות לבד. היחד הזה מוסיף המון שמחה וחיוכים.
חוש ההומור נוכח בכל שלב ובכל מעמד.
עד עתה
בכל שלבי המחלה מיום גילויה לא בכיתי ולא הזלתי דמעה. כזו אני. משדרת חוזק ורוצה
להסתכל קדימה בחיוך. אך מרגישה שיש אפשרות שהיום תהיה נקודת משבר. לאבד את שער
ראשי נראה לי קשה יותר להתמודדות מאשר הטיפול הכימותרפי. מדובר בהתמודדות נפשית
וחוששת שהיום יהיה יום של דמעות. דמעות? ים של דמעות. מכינה את עצמי ונותנת לעצמי
לגיטימציה שזה בסדר והכי נכון. מה יש לנו הנשים עם השער? למה הוא כל כך חשוב
לנו??? שנים אני מגדלת את שערי, כל בוקר נותנת את דעתי עליו ובהקפדה. כל שערה
צריכה להיות במקומה. והנה בכמה רגעים ובעזרתה של מכונת תספורת עומדת לאבד אותו.
טוב, הברירה האחרת היא לחכות ולראותו נושר אט אט ואין לי עניין לראות את שערי
במראה דליל וחולני. זהו, החלטתי. שלמה עם ההחלטה ומחכה לראות כמה נוראה תהיה
התוצאה. יש מי שמרגיע ואומר שגם עם פאה אהיה עדיין יפה. הלוואי ויכולתי להאמין
בזה. הספק מנכר אבל נעים לשמוע.
מגיעים
לחנות הפאות. שעת בוקר. אמיר שהיה לבבי ומקסים בפעם הראשונה כשהגענו לחנות מקבל
אותנו גם היום בחיוך נעים. מסביר שמחכה לי בילוי של כמה שעות שיכלול גילוח, התאמת
הפאה לראשי, מעט תספורת לפאה וקצת פן לעיצוב סופי. ועם הרבה רגישות ואמפתיה מזמין
אותנו לחדר פרטי, צדדי לצורך גילוח שער ראשי. חדר קטן עם מראה גדולה. ושואל איך
ארצה לשבת? עם פנים מול המראה או עם הגב למראה? ואני ללא קמצוץ של היסוס אומרת
״אני רק עם פנים למראה״ ומתיישבת. מוסיפה ואומרת שיש מצב שאפרוץ בבכי גדול אבל
חייבת לראות את המציאות בעיניים.
אני מפקידה
את הטלפון בידיו של רעואל ומבקשת שיצלם סרטון שיתעד את פעולת הגילוח. ואני בטוחה
ומשוכנעת שכל התיעוד הזה יכנס עמוק עמוק למגירה. לא מתכוונת להראות לאיש את
הזוועה. הלוא אהיה מכוערת נורא.
מצטלמים
כמה תמונות של לפני ואמיר בעדינות מחזיק את מכונת התספורת בידו ומתחיל במלאכת
הגילוח. להפתעתי אני מצליחה לדבר ולחייך. ואמיר מתחיל משכבות השער התחתונות
ומשאיר את מעטפת השער לסוף. הכי עדין ורגיש שאפשר. השער מתחיל לנשור מראשי ואמיר
אומר שבכל רגע אם רוצה הפוגה או אתנחתא קומית שאגיד ואני אומרת לו ״התחלת ולכן
תסיים״ ואמיר מספר שיש מקרים שמגיעים גם חמישה עשר איש, מחזיקים את ידי האישה,
תומכים ומעודדים כך שאנחנו ממש סולידיים. אמיר ממשיך בנועם רב ואומר שתכף אראה כמה
זה יפה ואני מגחכת ואז מגיע השלב הפאנקיסטי משהו ואני עם חצי ראש מגולח. אני צוחקת
ומחייכת ופולטת אנחת Oh
God ורעואל אומר שאני נראית כמו זמרת רוק ואורית אומרת שממש יפה לי
ואני שואלת אותה איזה משקפיים הרכיבה היום? ואמיר אומר שיש לי ראש יפה ואני פורצת
בצחוק. ואחרי פחות מעשר דקות אני מגולחת ראש ומחייכת. רעואל מצלם אותי מספר תמונות
ואני מרגישה זקופה, חזקה ואפילו שמחה. שמחה שעברתי עוד שלב במסע. ואפילו להפתעתי
לא מרגישה מכוערת.
אמיר
חובש לראשי את הפאה והיא נראית ממש יפה ואומר היה כלא היה ואני אומרת לו שהבטיח
שאבוא עם ואצא עם. ולסיכום אומרת שלא היה טראומטי כמו שחשבתי ומרגישה הקלה
עצומה. מגיעה בחורה, בודקת ומודדת את היקף ראשי ומתאימה את מידות הפאה, אחר כך יושבת
לתספורת קלה וקצת פן. מרגישה ממש טוב לאור הנסיבות. יוצאת מרוצה ואף משועשעת ובדרך
לאוטו עוצרים לקנות מנת פלאפל כי כבר שעת צהריים והרעב מתחיל לנכר בבטן.
ואני
שחשבתי שכל תמונות הראש המגולח יכנסו במהרה עמוק למגירה מתחילה לשלוח הודעות עם
תמונות למשפחתי ולחברי וכותבת שאני אחרי גילוח ופאה ועדיין מחייכת והתגובות לא
מאחרות לבוא. כולם מפרגנים ואומרים שמהממת, שנראית נהדר, יפה וסקסית ויש מי שקורא
לי שינייד והדבר מעלה חיוך על שפתי. מבחינתי זו מחמאה נהדרת, שינייד אוקונור זמרת
מצויינת. והאנשים שסובבים אותי בעצם לא מבינים עד כמה למילים האלה יש כח, כח מרפא
מבחינתי. ואני מרגישה מחוזקת מכל מה שעבר עלי היום. עוד שלב בדרך הפתלתלה הזו
מאחורי.
חוזרת
הביתה לילדי. הם בסופו של דבר בראש מעייני. הפאה על ראשי ואני מרגישה אתה ממש
בנוח. היא נראית בדיוק כמו השער שלי אחרי פן במספרה. מעיין לא מעוניינת לראות
אותי מגולחת ראש. היא חוששת ומבקשת שכשהיא מגיעה לחדר השינה בבוקר שאחבוש כובע
לפני שהיא נכנסת לחדר. וכך ליד מיטתי מונח לו כובע ואני מכבדת את בקשתה. הדבר
מחזיק בדיוק יום ובשבת בבוקר מעיין מגיעה לחדר השינה, נכנסת ולא מבקשת שאחבוש
כובע. לשמחתי המסר ששידרתי שאין לה ממה לחשוש ושכבר אין לי סרטן בגוף ושהקרחת היא
תוצאה של תרופות מאוד חזקות שאני מקבלת עבד.
אני
מרגישה עייפות קלה. מרגישה שמעמד הגילוח גבה ממני כוחות למרות שיצאתי ממנו מחוזקת.
מרגישה שאני בהיי, מכל הרגעים שעוברים עלי ומהתגובות של הסובבים לי שלא מפסיקים
לפרגן. דפי וגיל
מגיעים בשישי בערב לקפה ואני שמחה ומגישה עוגת גבינה שאפיתי לכבוד חג השבועות.
ולמרות שעייפה כל כך נעים שבאים חברים ואני מרגישה בטחון ועצמה. תחושות כל כך
שונות ממה שדמיינתי שאחוש וזו הרגשה נפלאה.
אנחנו
מתארחים לארוחת חג אצל הורי והם שמחים לראות שאני עדיין מחייכת, אופטימית ועם ראש
מורם. חולף לו חג השבועות ואני מתרגלת לפאה שעל ראשי. ביום שני בבוקר מתייצבת כבר
במרפאה לבדיקות דם. מחר אמורה לעבור טיפול כימותרפיה שני ויש לבדוק שהגוף אכן מוכן. עירית האחות במרפאה ונורית הלבורנטית שלוקחת את הדם מחמיאות לי ואומרות שאני נראית נהדר וכל
כך נעים לפתוח כך את היום. ואני מתחילה לקחת את הכדורים לקראת מחר, סטרואידים
וכדורים שיגנו על מערכת העיכול. והראש מתחיל לחשוב על מחר, איך יהיה הטיפול השני,
איך ארגיש, ומה שלא יהיה יודעת שאחרי מחר מחצית מאחורי!
Sinead
O'connor
Nothing compares 2 you
(מילים
ולחן: פרינס, 1990)
It's been seven hours and fifteen days/ Since you took your love
away/ I go out every night and sleep all day/ Since you took your love away/
Since you been gone I can do whatever I want/ I can see whomever I choose/ I
can eat my dinner in a fancy restaurant/ But nothing/ I said nothing can take
away these blues/'Cause nothing compares/ Nothing compares to you
It's been so lonely without you here/ Like a
bird without a song/ Nothing can stop these lonely tears from falling/ Tell me
baby where did I go wrong/ I could put my arms around every boy I see/ But
they'd only remind me of you/ I went to the doctor guess what he told me/ Guess
what he told me/ He said girl you better try to have fun no matter what you do/
but he's a fool/'Cause nothing compares 2 you
All the flowers that you
planted mama/ In the back yard/ All died when you went away/ I know that living
with you baby was sometimes hard/ But I'm willing to give it another try/'Cause
nothing compares/ Nothing compares 2 you
להאזנה
לשיר לחץ כאן
*שינייד או'קונור (Sinéad O'Connor) היא זמרת אירית. בנוסף למוזיקה שלה, היא ידועה במראה
החריג שלה, מופיעה לעתים קרובות עם קרחת, ובדעותיה השנויות במחלוקת.
באלבומה השני, I Do Not Want What I
Haven't Got, הופיע השיר "Nothing Compares 2 U", שנכתב והופק על ידי פרינס. השיר
נהיה להיט גדול בכל העולם, והאלבום נהיה אחד מרבי המכר הגדולים
של 1990. ביולי של אותה שנה השתתפה או'קונור בהופעה הגדולה של רוג׳ר
ווטרס (פינק פלויד) בברלין, יחד עם גדולי האמנים של אותה תקופה.
