יום ראשון, 1 במאי 2016

10. תחנה

17 ביוני. שקט של בוקר. הילדים יוצאים לבית הספר ורעואל ואני מתארגנים לצאת לאסותא. טיפול כימותרפיה שלישי. מקפידה להתאפר, מתלבשת וחובשת את הפאה לראשי. למרבה הפלא מרגישה יפה וחזקה. ואפילו קצת עגלגלה מהסטרואידים שממלאים את גופי.

בברלין יש רחוב שנקרא 17 ביוני* (בגרמנית Straße des 17. Juni). בקצהו המזרחי נמצא שער ברנדנבורג ובקצהו המערבי כיכר הכוכב הגדול ובמרכז ניצב עמוד הניצחון של ברלין. הרחוב משמש כיום כאתר ההזנקה של מרתון ברלין. ובאופן סמלי אני יוצאת בבוקר ה-17 ביוני לעוד מרוץ קטן בדרך שלי. ובלבי חשש. אמורה לקבל חומרי טשטוש והרגעה לפני קבלת חומרי הכימותרפיה כדי שלא אפתח שוב רגישות וקוצר נשימה ותוהה איך ארגיש. תמיד מעדיפה לחוות ולהרגיש. לא חובבת זריקות וחומרי אלחוש והרדמה. לא בטיפולי שיניים וגם לא בשלשת הלידות בהן ילדתי את ילדי. וכעת צריכה לשחרר את השליטה ובסך הכל סומכת על הצוות שמטפל בי.
בדרך לאסותא מקבלת הודעת בהצלחה מאורית שמבלה בברלין. ובעשר וחצי אני כבר מעדכנת אותה שהחומרים מחלחלים ועוד מעט אנמנם והיא מבקשת שאסמס כשאתעורר.
אבל למה שיהיה משעמם?! מתחילה הרגשה של אי נוחות וחוסר שקט בגוף כתוצאה מחומרי הטשטוש. אני מרגישה שלא מסוגלת אפילו לשבת על כורסת הטיפולים הכחולה שבדרך כלל נוחה למדי. הגוף בהפרעה נוראית ואין לי שליטה על זה. דורית האחות שמבינה את המצוקה שאני חשה נותנת לי פרמין ומורפין להרגעה ואמנם אני קצת נרגעת אבל אז מתחילה שוב תגובה אלרגית קלה לחומרי הכימותרפיה ואני מקבלת עוד מנת סטרואידים. בסופו של דבר בעזרתן של תרופות כאלה ואחרות מצליחים לייצב את גופי ואני מקבלת מה שצריך וזה מה שחשוב. כל העת הזו רעואל יושב לידי וצופה מהצד בדאגה וחשש וללא יכולת לעזור אבל עצם הנוכחות שלו שם מרגיעה, אני לא לבד במערכה.
לקראת סיום הטיפול אני מקבלת הודעה מרענן חבר שלנו ששואל לשלומי ומקווה שאני אחרי ושהפעם עבר בשלום. כותב שרואה אותי מתמודדת באופן ראוי להערצה ובטוח במיליארד אחוז שאתאושש במהרה. ובנוסף, כותב ״תראי כמה עברת וכמה קצת נשאר״ ושולח תמונה של עוגה מחולקת לארבעה רבעים כולם צבועים ירוק למעט אחד צבוע כתום והוא מוסיף ״עוד ממש ממש קצת״. וכמה שהודעות כאלה מחזקות ומעלות חיוך וכמה בורכתי שיש סביבי מעגל חברים שתומך, אוהב ודואג.
השעה שעת אחר הצהריים והטיפול השלישי מאחורי. מה שאומר שנשאר עוד טיפול אחד אחרון. אני מרגישה קצת עייפה אבל לא באופן משמעותי. ומבחינתי הכל טוב! כמו שכתב רענן שלשת רבעי מאחורי ורבע לפני.
רעואל ואני בדרך הביתה ושוב שמחה שלמרות שהטיפול היה לא פשוט וארוך אני מצליחה לקחת הכל בקלות. ואורית שולחת תמונות מברלין, בירה ונקניקייה. לפני שחליתי חשבנו להצטרף לאורית ובועז אבל הסרטן שלי טרף את הקלפים. וכמה שהמציאות הזו נראית רחוקה אני יודעת שכשאבריא טיסה לחו״ל היא אוורור מתבקש מבחינתי.
מגיעה הביתה לילדים ולהורי שמחכים לי ומספרת חוויות מהיום שעברתי, בקצרה ובקלילות כדי לא להדאיג. בסך הכל אני מרגישה טוב, הרגליים קצת לא סוחבות אבל מבחינתי זה בסדר בהתאם לנסיבות. 
למחרת קמה בבוקר ומגלה שישנתי טוב בלילה, איזה אושר, פשוט תענוג וזה אחרי שדורית, האחות, הבטיחה לי שלא אשן טוב בגלל כמויות הסטרואידים שחלחלו לגופי.
מקבלת הודעת מה שלומך מאורית בצירוף המשפטים הבאים:
איש אחד אמר פעם לבודהה: ״אני רוצה אושר״.
ענה לו בודהה: דבר ראשון תוריד את ״אני״ - זה אגו.
 אחר כך תוריד את ״רוצה״ - זה חשק.
ואז מה שיישאר לך הוא... אושר.
ומבחינתי מתרכזת בתקופה זו בלהיות מאושרת, בוחרת לראות את חצי הכוס המלאה, בוחרת מה שעושה נעים וטוב. נהנית מהיש ולא חושבת על שחסר. נשמע לא הגיוני ואולי עומד בסתירה אבל מתמודדת עם הסרטן באושר. מבחינתי אין אופציה אחרת.
ודפי חברתי אומרת לי שיש עוד אופציה. האופציה להאנח כל היום ולבכות ולא לחייך ולא לצאת. ושבעצם אני בוחרת איך לעבור את זה ואכן אני בוחרת להיות מאושרת ולחייך כל יום מחדש.
ובצהרי היום מזריקה לעצמי את זריקת הניולסטים. מרגישה כבר מיומנת ועושה זאת בקלילות. ומקפידה לנח בצהריים כי בערב יש מסיבת סיום בכתה של גל ואני בהחלט לא מתכוונת לוותר על זה. ואנחנו יוצאים עם גל ואני לא נותנת לעייפות להכריע אותי וזוכה לתגובות נהדרות על איך שאני נראית וזה כבר נותן המון כח.

ומגיע סוף שבוע ודפי מגיעה לשתות איתי קפה והשיחות אתה תמיד מעלות חיוך. וביום ראשון מתחילות בביתנו עבודות צביעה וגבס. לוקחת על עצמי את הפרויקט הזה למרות שחשה עייפות וכבדות ולמרות שהגוף כואב. זוהי תחושה של ניצול טוב של הזמן. הרי אני בלאו הכי בבית ולשמחתי אמין, שעושה את העבודה, מבין מיד את מצבי, מגלה רגישות ומבקש מטאטא ויאה ולא משאיר לי את עבודות הניקיון. ובערב רעואל ואני יוצאים לסרט ויושבים בפאב אירי. מוזיקה, אלכוהול ואוכל נחמד ומבחינתי פשוט נהנית מהדברים הקטנים.

ושוב מגיע סוף שבוע ובשישי יושבים בבית קפה עם מיכל ודן ששמחים כל פעם מחדש שאני נראית מדהים. ומבחינתי זה סיפור הביצה והתרנגולת. ואולי אני נראית טוב ומחייכת בגלל כל המחמאות שמקבלת.
ובראשון מסיעה את גל לחזרות למופע סוף שנה בחוג מחול ונפגשת לקפה עם אורלי חברתי בלטרון. ולרגע כשעוצרת וחושבת על חיי רואה כמה שאני מבלה ומוקפת במשפחה וחברים וההרגשה נפלאה. ואם יש בקרים בהם לא ממש מצליחה להרים ראש והעייפות רבה הרי שההודעות שמקבלת מחברים מעלות תמיד חיוך על הפנים. ובעצם מה צריך יותר?

רואה תכנית שנקראת ״זוגות״ בערוץ 2. מראיינים זוגות בגילאים שונים על מערכות היחסים ביניהם, משברים, הגיגים ותובנות. מראיינים זוג בני 70-80, הם בסבוב זוגי שני. הוא היה נשוי 50 שנה והתגרש ואת הסיפור שלה פספסתי. שואלים את הגבר על תכונות האישה שאתו. והוא אומר שאם היא עולה על רכבת לרומא ואחרי כמה שעות הנהג מכריז ברוכים הבאים לפריז, הרי שאם כל הנוסעים ילחצו משינוי היעד וינסו לראות איך בכל זאת להגיע לרומא כדי לא לפספס טיול, פגישת עבודה וכדומה הרי שהיא לעומת זאת תשמח ותגיד איזה כיף!! פריז!! 
ואני חושבת ומהרהרת לעצמי. אז אמנם הסרטן שלי זה לא רומא ובטח לא פריז, אבל זה שינוי בתחנה, שינוי ביעד. ואני חושבת במושגים האלה. זו רק תחנה אחת בדרך ארוכה ויכולה להגיד שדווקא בשנים האחרונות הייתי בכל מיני תחנות ואני לא מתכוונת רק בהיבט הפיזי. תחנות נפלאות ואני מאמינה ובטוחה שבקרוב התחנה הזו מאחורי, מאמינה בזמניות של הדבר הזה ולכן קל לי ואולי קל זו לא ההגדרה הכי נכונה, אבל יכולה כמעט כל בוקר להרים ראש בחיוך ולא לוותר ולא להיכנע לאנרגיות שליליות.

ומכיוון שבוחרת לחיות ולהנות, לא מוותרת וכולנו יוצאים לחגיגות בת מצווה של יובל ושל נטע. ושוב כולם מופתעים לראות אותי ומחמיאים שנראית מעולה. סטראוטיפ החולה מושרש היטב בסופו של דבר וישנה איזו ציפייה שבגלל שיש לי סרטן אז צריכה להראות חולנית ולא חיונית ומחייכת, ואני מבינה שהיופי הוא לגמרי בפנים וכנראה שזה מה שרואים.

ויוצאים עם הילדים לקניות. ליובל מזמינים מיטה, ארון ושולחן כתיבה חדשים, מעיין קונה גיטרה וגל מתחדשת בנעליים. ומוזמנים להורים של רעואל לארוחת ערב ויוצאים למופע סיום שנה במחול של גל בגבעת ברנר. גל רוקדת מדהים, ותענוג לראות אותה על הבמה ואיכשהו השגרה נשמרת.

ואני קוראת את הספר ״אמנות ההקשבה לפעימות הלב״ ומוצאת שם משפטים נפלאים ומעוררי מחשבה. ״עושרו של אדם הוא המחשבות שבלבו״. כמה פשוט וכמה נכון. אני מרגישה שהשיח שלי עם עצמי חיובי. אני נוטעת בלבי מחשבות טובות שמעצימות אותי וממלאות אותי והנה אני ניצבת לפני הטיפול הכימותרפי האחרון. אין ספק שהזמן עובר מהר כשנהנים!


אלוהיי 
שלמה ארצי ואברהם טל
מילים ולחן: שלמה ארצי

מסע כזה של שנים רבות
הוא מתחיל ביום שבו אבי חיבק אותי
והיה שם אור והרגשתי טוב
מי זה אלוהי
שאלתי אז את אחותי
אז לא פלא שכלום לא פשוט
וכלום לא מושלם
כמו בריאת העולם
וכשאימי קראה לי לשוב
כי היה לה חשוב
לא שמעתי אותה

ושוב כבר סתיו
תחנה בזמן ותראה אותי
קורא לך אלוהי
ועניין אחד לא סגור עליו
אם אתה ישנו
למה לא בא אלי

מסע כזה איך לומר מוזר
ולכל דבר מצאתי לי תרוץ
פעם בגדתי בך
וליבך נסגר
סלחי לי כן עשיתי שטות
אז לא פלא שאנשים שהיו
הלכו לדרכם
כי כלום לא מושלם
נהייתי קצת בודד בעולם
תלוי על סולם 
חולם וחרמן

ושוב כבר סתיו
תחנה בזמן ותראה אותי
קורא לך אלוהי
ועניין אחד לא סגור עליו
אם אתה ישנו
למה לא בא אלי

מסע כזה של שנים רבות
ובצומת לוד עוד מתפללים
תן כוחות לעבור עוד יום
מול כל שונאינו הגדולים
אז לא פלא שבפיקאפ – בר מלא
ושופכים את הלב
צוחקים עם בדרן
פתחנו לך מוסך בקרני
קניון באיילון
ולא באת לכאן

להאזנה לשיר לחץ כאן 

*רחוב 17 ביוני בברלין - (בגרמנית Straße des 17. Juni). הדרך נסללה בשנת 1799 ושימשה הדרך הראשית לברלין מכיוון מערב. לפני מלחמת העולם השנייה נקראה הדרך "שארלוטנבורגר שוסה" (Charlottenburger Chaussee). בתקופת השלטון הנאצי הורחבה הדרך כחלק מציר מזרח-מערב שנבנה עבור התהלוכות הצבאיות של המפלגה הנאצית. בשלהי מלחמת העולם השנייה, במהלך הקרב על ברלין, ולאחר שהעיר הוקפה על ידי הצבא הסובייטי ובשל הארטילריה הסובייטית לא יכלו הנאצים להשתמש בשדות התעופה של ברלין, ודרך זו שימשה כאתר הנחיתה העיקרי של בכירי הצבא הנאצי אשר הגיעו לבונקר של היטלר.
בשנת 1953 שונה שם הרחוב לרחוב 17 ביוני על מנת לציין את מרד הפועלים של מזרח גרמניה שחל בתאריך זה. כיום הרחוב משמש כאתר ההזנקה של מרתון ברלין.


5 תגובות:

  1. חשבתי שאצליח לקרוא פרק אחד ואמשיך מחר.. אז חשבתי😊
    שוב תודה על כולם ועל עם מי שאת.

    השבמחק
  2. שי יקר! שמחה ממש שקראת, מעריכה מאוד! המון תודה! איזה כיף לפגוש בך אחרי כל כך הרבה שנים.

    השבמחק
  3. ראוי להערצה !!
    מאיפה הכח ?

    השבמחק
  4. הי דיצה, תודה רבה, מעריכה מאוד. כנראה שיש רגעים בחיים בהם מגלים את כל תעצומות הנפש ושואבים הרבה כוחות מהמשפחה והחברים.

    השבמחק